בין צבע לחומר

שיתוף פעולה של מרכז אדמונד דה רוטשילד עם מוזיאון העיצוב חולון.

הרגע שבו אובייקט מקבל שכבת צבע דומה במובנים רבים לרגע שאנו כבני אדם, קמים בכל בוקר, יוצאים מהמיטה ומתלבשים, מוסיפים לעצמנו שכבות של שייכות. אולם, בעוד אנו יכולים ללבוש או לפשוט צבעים וזהויות ככל שנחפוץ, חפצים מקבלים על עצמם את הצבע שבחרו עבורם מעצבים. זה גורם אחד מרבים שהופך בחירת צבע לעניין מהותי בתהליך לידתו של אובייקט.

כמו לבישת מדים המזוהים עם ארגון, או הזדהות עם מילים של המנון, רגע קבלת הצבע יכול לסמן את האובייקט כשייך למקום ולזמן מסוים. מאפיינים גיאוגרפיים יכולים להכתיב את סוג המשאבים החומריים שנוכל להפיק מהם צובענים, או להעיד על התקופה שבה צבע מסוים היה מזוהה עם מעמד, עם לאום, עם הלך רוח או אפילו עם רעיון.

צבעים, כמו זהב או כסף, יכולים לסייע לאמוד את ערכו של אובייקט – זול או יקר. צבעים כמו אדום או צהוב, יכולים להעיד על שעת חירום, לסייע להיטמע במרחב או דווקא לאפשר לבלוט ולהיות קלים לזיהוי. צבעים אפילו יכולים לסמן לנו היכן יש לאחוז באובייקט – כאן או שם.

בגלריה ע״ש ד״ר שולמית כצמן, הגלריה התחתונה, הוזמנו מעצבים ומעצבות מדיסציפלינות שונות לחגוג את הייחודיות שבה חפצים שונים עוטים על עצמם צבעוניות. נקודת המוצא לתהליך העיצוב ולמתן הזהות הראשונית של החפץ היתה 13 טכניקות למתן צבע: החל בטכניקות תעשייתיות וממוכנות כמו צביעה בריסוס, וכלה בטכניקות ידניות ועמלניות כמו קעקוע וניפוח זכוכית. באחדות מהטכניקות שנבחרו הצבע מונח כשכבה חיצונית ועוטפת; באחרות הצבע חודר אל החפץ, פוצע אותו או משנה אותו מבפנים; ולעיתים הצבע, המבנה החומרי והאובייקט, אחד הם.