גשם שחור

מאחורי כל בדיה דיסטופית רוחשת המציאות

כז׳אנר אמנותי משרטטת הדיסטופיה תחזית קודרת למין האנושי. עתיד מדומין נשזר בעובדות מן העבר וההווה המוכרים. במציאות של דיכוי, מחסור וחולי, תחת שלטון טוטליטרי מדכא ו/או לאחר קטסטרופה פוסט-אפוקליפטית, מפנה היצירה הדיסטופית זרקור כלפי מה שנתפס בעיניה כפגום ופסול בהווה, מזהירה מפני הידרדרות חברתית־תרבותית, מעוררת למודעות וקוראת לשינוי.

קווי המתאר של המציאות בתוכה פועלים האמנים והאמניות המציגים בגשם שחור הם המטריקס ממנו ועליו צומחים תרחישים דיסטופיים אפלים.

משבר האקלים המאיים, הכלכלה הקפיטליסטית הניאו־ליברלית, התפתחותם המסחררת של המדע והטכנולוגיה, חוסר השוויון החברתי והכלכלי לצד תחושות של חוסר ודאות, חרדה ושלילת חופש הפרט – נותנים את אותותיהם בעבודות.

במאמרו מה נותן למדע הבדיוני את כוחו הביקורתי? שלוש רמות של הדרה/הזרה מצביע יונתן לירז על האופן בו עושה הז׳אנר שימוש בתחבולות של הזרה, ומזהה שלוש צורות עקרוניות: הזרה בסיסית (של היצירה הבדיונית מהמציאות הקונקרטית), הזרה קוגניטיבית (המאפיין המבני של הז׳אנר) והזרה באמצעות חתרנות (הסוגה הספרותית נתפסת כנחותה ומאפשרת לכן חריגה ממוסכמות)

כשהם נוקטים בפרקטיקות דומות לאלה של סופרי המדע הבדיוני מציעים האמניות והאמנים סוגים שונים של בדיה והתרחקות מן המציאות בכדי להצביע על השיבוש הרוחש סביבם או לחמוק ממנו.

מחוץ למרכז אדמונד דה רוטשילד ובתוכו, מוצגות שבע עבודות – בחלקן ניתן לקרוא את היחסים בין צורה וחומר כפרשנות מטאפורית שמהדהדת אירועים של קריסה, עיוות והרס; באחרות, קונקרטיות יותר, מוצגות מעין אלגוריות של סיטואציות פוסט־אפוקליפטיות, לאחר אסון וחורבן.

כמו היו איים קטנים באוקינוס העתיד, חושפות העבודות, כל אחת בדרכה, רטוריקה דיסטופית ומצביעות על מצבי קיצון כאוטיים, ועל התרחשויות של שקיעה וניוון.

סאלי הפטל נוה

בתערוכה מציגים אמנים ואמניות בוגרי בתי־ספר לאמנות בחמש השנים האחרונות מהמוסדות: בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים | שנקר־הנדסה. עיצוב, אמנות. | המדרשה, הפקולטה לאמנויות במכללת בית ברל | מוסררה, בית הספר לאמנות ולחינוך ע״ש נגר | הפקולטה לאמנות, אוניברסיטת חיפה

*(יונתן לירז, מה נותן למדע הבדיוני את כוחו הביקורתי? שלוש רמות של הדרה/הזרה מרצון, בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, #29)