עיר מקלט

המרחב העירוני הוא עבורנו מקלט. לא מקלט ליטרלי, אלא בעיקר קונספטואלי. יותר מהבניינים, הכבישים ואמצעי המיגון, מה שמשאיר אותנו בעיר (כזו או אחרת) הוא המרקם האנושי, הרוח, האקו־סיסטם.

שמה של התערוכה, "עיר מקלט", נקבע כבר לפני קרוב לשנה. עוד לפני שמישהו חשב שמקלט יהפוך, שוב, לעניין כל כך מהותי בקיום שלנו. הרעיון עלה עם תחילת תקופת המחאה בחורף שעבר, תקופה שגרמה לרבים ולרבות מאיתנו להסתכלות מחודשת על צורת החיים שהעיר מאפשרת לנו, ולהבין שזה בכלל לא עניין מובן מאליו.

מאז קרו כמה (הרבה) דברים, אבל העיר נשארה מקלט. מהעיר הספציפית, תל אביב־יפו, היא הפכה לעיר קונספטואלית, כזו שבדרכים שונות ומגוונות עוטפת את אלה שחיים בה, מגנה עליהם מפני העולם שבחוץ. בתנ"ך, נחשבה "עיר מקלט" למקום שבו יכולים להסתתר כאלה שרצחו בשגגה. בסוף שנות ה־80 של המאה העשרים קיבל המונח רובד חדש של משמעות הודות לשיר מאלבומו הראשון של אהוד בנאי, "אהוד בנאי והפליטים" (1987).

לא ניתמם ונגיד שהעיר היא רק מקלט, רק עוטפת, רק מגנה. העיר לא פעם גם מקשה, וגם במקרה הזה הדרכים הן שונות ומגוונות. לכל האמנים והאמניות שמציגים.ות בתערוכה יש מערכת יחסים עם עיר. עם חיים במרחב אורבני לעומת מרחב כפרי של מושב או קיבוץ; עם חיים במרחב אורבני מסוים לעומת מרחב אורבני אחר; או עם חיים באותו המרחב האורבני לאורך כל חייהם.ן.

המרחב הזה הוא עבורנו מקלט. הוא יוצר מרקם של חיים עירוניים עכשוויים שכל אחד או אחת מאיתנו מוצאים בו את המקום שלהם. זה אותו המרקם שהצמיח את המחאה למען המשך חיים דמוקרטיים וליברליים. אותו המרקם שעוטף אותנו בבועת מגן – כזו שנחשבה במשך דורות ארוכים לגנאי – אבל עם הזמן הבנו שהיא בעצם הנכס המשמעותי שבו אנחנו מחזיקים, גם אם אין לנו אחד פיזי (והנדל״ן? הוא בליבנו).

מרכז אדמונד דה רוטשילד הוא אחד מחללי התצוגה היחידים שנמצאים על ציר מרכזי במרחב האורבני. כזה שמאות א.נשים חולפים על פניו מדי יום, באופן בלתי־אמצעי. גם במקרה הזה, מדובר בנכס. החזית היפהפה של המרכז היא כזו שבולטת במארג העירוני, מהווה מוקד משיכה לעוברים והשבים, כזה שיבקשו להיכנס לתוכו ולמצוא להם בו את עיר המקלט שלהם.