ללא כותרת

ללא כותרת היא, במידה רבה, תערוכה אקזיסטנציאליסטית, הנוגעת באזורים לימינליים ובמושג "confinement" (מושג שאין לו תרגום מוצלח לעברית, אך הוא מציין הגבלה, תיחום, גידור, כליאה) בהקשרו הנפשי והרגשי. עבודות התערוכה עוסקות, כל אחת בדרכה, במתח שבין חוץ לפנים, בין זר למוכר, בין אסור למותר, בין היות להיות. הגבלת התנועה, הגבלת המחשבה, הגבלת התודעה וההתמודדות עמהן מפעפעות ועולות מתוך העבודות וקושרות קשרים סמויים ביניהן. באופן זה נשזרות העבודות זו בזו, מהדהדות אחת את האחרת, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה פורמליסטית, רוחשות מהות שאינה נתונה מראש, שאינה מונחת מעליהן או לפניהן, אלא צומחת מתוכן. היעדר הכותרת מאפשר לתערוכה לצוף במרחבי התודעה ולפעול מתוך תחושה.

עם הכניסה לחלל התערוכה נתקל הצופה בשתי עבודות צילום גדולות, היוצרות תעתוע רגשי בין חוץ לפנים. בעבודתה של סג'א קוטינה נראה דימוי של שלט חוצות גדול וריק בפאתי העיר ירושלים. הדימוי מודפס על גבי בד שמשונית ומוצג כשלט חוצות גדול, שהוסט ממקומו במרחב הציבורי ופלש אל תוככי חלל התצוגה. פעולת הצילום הישיר נמתחת לכדי פעולה מושגית ופיסולית בחלל ומהדהדת את נוכחות האלמנטים במרחב. עבודה נוספת של קוטינה מציגה מבנה ארעי, הניצב בפאתי הדרך בשטח הפתוח. זווית הצילום הופכת את המבנה התלת-ממדי לחזית בלבד, פסאדה גאומטרית הנתונה במרחב, ממש כמו שלט החוצות המרוקן. בעבודותיה מתעכבת קוטינה על מראות של הצטברות ועל הצטלבות זמנים שונים במרחב. היא מבודדת אלמנטים ארעיים ומתבוננת בהם כאובייקטים פיסוליים במרחב הציבורי, במהלך המפנה את תשומת הלב אל הגלוי אך לא-מודע של המקום.

מנגד מוצג טפט קיר גדול ובו דימוי, שצילמה דפנה אמירה בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. במשך שלוש שנים צילמה אמירה ברחבי התחנה, מחפשת אחר שאריות של פעולות אנושיות במרחב התחנה או אחר רמזים להיעדרן. בדימוי המוצג, חסימות בצורת לוחות קרטון וניירות אריזה גדולים, המונעות את המבט פנימה אל אחד החללים הסגורים בתחנה, מעומתות עם תצלומים קטנים ומהורהרים בשחור-לבן, הפונים דווקא אל המרחב המשותף. אופן הצבת העבודה כמו פותח את חלל התצוגה למרחב נוסף, חלל פְּנים מובהק, שנדמה חשוף כולו לנעשה בחוץ, והוא זר ומזוהה, אישי וציבורי, בעת ובעונה אחת.

בתווך ניצבת עבודתו של יונתן אורון אופיר, קיר בלוקים אפורים סטנדרטיים, שהונחו זה על גבי זה באופן שאינו מאפשר לצקת לתוכם מלט ולחזק את אחיזתם. הפניית החלל הריק של הבלוקים כלפי חוץ יוצרת מעין דגם צורני, החוזר על עצמו, עד כי הקיר כולו הופך למעין משרבייה לא טיפוסית; משרבייה, שבמקום לאפשר מעבר אוויר, ניצבת חסומה בתוך תיבת זכוכית. באופן זה הופך האלמנט המבני לאובייקט תצוגה, תוחם אזור מסוים בחלל, ובה במידה גם מאכלס אותו.

בעבודת הווידיאו של עאישה עראר מופיעה האמנית בפנים גלויות ובכיסוי ראש מסורתי, בפעולה הנעה בין מיצג, משחק ושירה, בתנועה מתמדת בין שחרור, יצריות ושליטה. תחילה נדמה כי היא מתלבטת אם ואיך להביע את עצמה, ולפרקים נדמה כי המיקרופון הוא הגיבור הממשי של העבודה, ולא רק האמצעי לביטוי הקול, ההגברה, אולם אט-אט צובר הטקסט תוקף ומשקל, ומשמעות הפעולה מתבהרת. העבודה מעלה מושגים, כגון תשוקה, מחלה ושיגעון, ומציפה היסטוריות שלמות של אלימות פטריארכלית ושל מנגנונים סמויים, כואבים ומורכבים של שליטה ושל דיכוי, הנהוגים בחברה בכללותה. בערב הפתיחה תבצע האמנית את המיצג בחזית הבניין הפונה לשדרות רוטשילד. כמו אווה פרון, הקוראת לאנשי עמה ממרפסת הקאסה רוסאדה, יפציע קולה של עראר ויפלח את המרחב העירוני בקריאה לכל אחד ואחת להשתהות ולבחון את תפישותיו.ה. משולב.

בתוך חלל התצוגה מתמזג קולה של עראר עם הלמות קבועה, המגיעה מירכתי הגלריה, שם מוצבת עבודתו של שיר הנדלסמן: פסל קינטי, הבנוי אבן גיר כבדה ומסביב לה מותקנת מערכת פטישים, ההולמת באבן באופן רציף והמשכי, מאיצה את תהליך התפוררותה ומכתיבה את תנועת הסאונד בחלל. העבודה כולה מתפקדת ככלי נגינה פרוביזורי, אך גם כסוג של שעון, הקוצב את הזמן, מעיד על אובדנו ההולך ונמשך. כמו בעבודות אחרות של הנדלסמן, גם כאן מושתתת העבודה על קומפוזיציה מוזיקלית מלאה, המקבלת ביטוי אודיו-ויזואלי משולב.

עבודתו של דניאל קאפ נוצרה בתקופת הסתגרות בבית. היא מתארת מבנה של רהיטים ושל גוף, הנערמים זה על גבי זה, ממצים עד קצה גבול היכולת את המרחב הפיזי העומד לרשותם. הצגת העבודה בחלל הגלריה, מרצפה עד תקרה, מייצרת חלל בתוך חלל, ומובילה את תחושת אי-הנוחות החוּצה, מן המרחב התחום בתצלום גם אל הצופה בחלל התצוגה.

מנגד, עבודתו של אדם אלעזרא נדמית כגרם מדרגות נייד, הסובב על צירו, והיא אחת מתוך סדרה של אובייקטים, שעוצבו עבור יצירת מחול חדשה, שהיא שיתוף פעולה בינו לבין אחותו, הרקדנית והכוריאוגרפית, אייר אלעזרא. העבודה – ספק-פסל, ספק-רהיט, ספק-תפאורה – נבנתה במקביל במיוחד עבור התערוכה, והיא תשמש את הרקדניות לפעולות שונות במרוצת תקופת התצוגה. למרות ההנחה, שזהו גרם מדרגות מתקפל, המתכנס פנימה אל תוך עצמו, ההתכנסות לא באמת אפשרית מבחינה מבנית, והאובייקט מגלם, הלכה למעשה, פוטנציאל של תנועה, שאינה ניתנת למימוש.