בלי צחוק

"כדי לצחוק באמת עליך לדעת לשחק עם הכאב שלך" [צ'רלי צ'פלין]

התערוכה הקבוצתית "בלי צחוק" נוצרה מתוך הרהור על אופיו הדואלי של ההומור ועל יכולתו להפיג, ולו לרגע, תחושות של כאב. השימוש בהומור מתאפיין במתח פנימי: הומור עשוי לשמר מבני כוח, לשעתק סטריאוטיפים ואף דעות קדומות, ובה בעת – הומור הוא גם סוג של מרד, המאפשר שחרור מכבלים חברתיים ומן המציאות מתוך עונג והנאה. ככלי לביקורת חברתית, הומור יכול לחצות את הקווים, להפוך את ה"מובן מאליו" על פיו ולהצביע על הפגום והמעוות, בעיקר בזמנים של חוסר ודאות, כאב וקושי.

העבודות בתערוכה נוגעות בזהות האמן והאמניות המציגות בה ובסוגיות חברתיות המעסיקות אותן בחיי היומיום. ההומור העולה מתוכן פועל כמנגנון התמודדות וכמזור לכאב באמצעות עודפוּת רגשית וחומרית ותוך טשטוש גבולות חברתיים נורמטיביים. על פי אנרי ברגסון, התנאי הבסיסי להיווצרותו של האפקט הקומי, הוא "אִלחוש רגעי של הלב".^[1] השעיית הרגש, המתרחשת ברגע הקומי, נוצרת מתוך ריחוק זמני מהמציאות, המאפשר שינוי של נקודת המבט. בעבודות המוצגות ניכר שימוש בתחבולות קומיות שונות ובאמצעים אמנותיים, כגון היפוך אירוני, הומור עצמי והזרה, ליצירת מבט אחר על השגור והמוכר. ההומור העולה מהן הוא מר-מתוק, חסר נחת ואפל לפרקים. המבעים ההומוריסטיים השונים, לרבות נונסנס, פארודיה וגרוטסקה, משמשים כמעין תנועת התנגדות: מרד נגד סמכות ממשית או מדומיינת, ואף מרד באבסורד הקיומי של החיים.

^[1] אנרי ברגסון, הצחוק: מסה על משמעות הממד הקומי [1900], תרגום: ארזה טיר-אפלרויט (ירושלים: כרמל, 2019), עמ' 20.