הלוואי

יחיד.ה ברוטשילד
חלל תצוגה לתערוכות יחיד שהוקם על ידי מרכז אדמונד דה רוטשילד, במיוחד עבור חברי וחברות רשת מרכז אדמונד דה רוטשילד. מטרתו לעודד יצירה של פרויקטים חדשים או לממש הפקת עבודות קיימות בליווי אוצרותי ובתהליכי חשיבה ופיתוח משותפים.

סדרת תערוכות העוסקות באיבוד ועיבוד
שלוש תערוכות יחיד.ה במרכז אדמונד דה רוטשילד, קומה 1-
מאי-נובמבר 2025
משתתפים.ות: עדי-חן חמוי, נגה סירוטה, יובל כץ
אוצרות: יעל בן עמי, יעל יעקבס, ליטל בר-נוי

[1/3]
עדי-חן חמוי | הלוואי
אוצרת: יעל בן עמי

הלוואי – מילת משאלה, תקווה, לחישה אל תוך העתיד. אך בקריאה אחרת היא גם כל מה שנספח, נלווה ולכאורה טפל ואבוד.

התערוכה הלוואי מוקדשת למיצב יחיד המורכב מאובייקטים שלכאורה נראים נפרדים – מקצתם דוממים, מקצתם אורגניים ובמצבי חיים שונים. הצבתם בחלל משותף ובסדר מובחן רוקמת מערכת יחסים והקשרים ביניהם. מערכת זו יוצרת מרחב חומרי שברירי שבו אובדן ושימור מתקיימים זה בצד זה, וממנו נפרשת פעולת יצירה המגששת אחר חיים חדשים מתוך שאריות, מתוך שברים, מתוך מה שכמעט נמוג.
האמנית עדי-חן חמוי עובדת בחומרי לוואי – החומרים העודפים, הנטושים, ה"לא-נחוצים". זו בחירה אסתטית ופוליטית. בחומרים שאיבדו את תפקידם המקורי, שנדחקו לשוליים או נותרו מאחור, טמון פוטנציאל טרנספורמטיבי. הם נושאים עימם עקבות של שימוש, שחיקה וזמן, ומזמנים פעולה מחודשת של עיבוד, פירוק וארגון מחדש.
החומר המרכזי שבו משתמשת חמוי הוא פטריית הקמבוצ'ה – שכבת צלולוז אורגנית שנוצרת מתרבית סימביוטית של חיידקים ושמרים, הידועה בשם "סקובי" (SCOBY; Symbiotic Culture of Bacteria and Yeast). הקמבוצ'ה, המזכירה במראה ובמרקם פטרייה, עור, ולעיתים אף עור אדם, הופכת תחת ידיה לחומר אמנותי טעון. דרך גידול, עיבוד וקיבוע מחדש של החומר, באמצעות שימוש בחומר שהחל את דרכו כשארית ביולוגית, נפתחת אפשרות לחקור שאלות של חיים, ריקבון, שימור וזיכרון.
מסורים שהושלכו לאחר שימוש והחלידו נאספים בידי חמוי מסדנאות ונגריות ומרותכים לגופי מתכת מעוגלים, שרוך ואלימות גלומים בהם בו-בזמן. הם נדמים ללסתות של מפלצות מיתולוגיות, לביצים מעוגלות, לרחם נשי ולחגורות צניעות מימי הביניים.
חמוי מציבה בחלל גם חומרים אורגניים שנידונו לאבדון, לדוגמה, כנפי תנשמת שנדרסה פורקו, נוקו ושומרו. קיומו של האובדן במרחב הוא חיוני לסימון האפשרות של קץ, אך זה קץ שאינו מוחלט אלא מתהווה כטיוטה.
ההתנסות בחומר נעשית בחקירה גופנית וישירה, שבמהלכה חמוי מפתחת טכניקות לא שגרתיות לעיבודו. עם זאת, עבודתה שואבת השראה ממסורות מלאכה עתיקות כגון שימור, פחלוץ, עיבוד עורות, ריתוך, וקעקוע ידני, שהיא מעבדת מחדש בהקשר אישי וחי. פטריית הקמבוצ'ה, בהיותה אורגניזם סימביוטי, מחייבת טיפול רציף של השקיה והזנה – תהליך שנמשך גם בזמן הצגת התערוכה: קונסטרוקציית ברזל דמוית רחם עטופה ברקמה יבשה משמשת כאגן שבו גדלה מחצלת סקובי טרייה. חייה תלויים בסימביוזה, ואת התנאים מספקת האמנית. כך מתהווה סימביוזה נוספת, לא רק ביולוגית אלא גם אמנותית, בין האמנית לפטרייה עצמה – שאינה רק חומר גלם, אלא שותפה פעילה למעשה היצירה.
הפעולה האמנותית של חמוי נובעת משדה של אובדן, אך מבקשת לחרוש בו תנועה ולא לשקוע בו. היא רוקחת מהכאב חומר. תהליך היצירה מתחיל בכתיבה קדחתנית שבאמצעותה היא מעבדת את אובדניה הפרטיים. הקמבוצ'ה, שכבת החיים הרוטטת, הופכת למצע לקעקוע – פעולה גופנית אינטימית של חקיקה בזיכרון. הקעקוע הוא אקט של היאחזות במה שאבד, ניסיון להקפיא רגע בתוך תנועה מתמדת של שינוי, למרות ההבנה שאין באמת אפשרות להנציח; שהכול נמס, משתנה, נעלם.

חלל התערוכה הופך למעין תעלת לידה. באוויר עומד זכר חייהם הקודמים של חומרי הגלם, בין הקירות מהדהדים קולות הפעולות שהופעלו עליהם בדרך לשינוי ייעודם, ובמרחב מתגלה גלגולם החדש. זהו מהלך המשקף את תנועתו המתמדת של הזמן, של כליית החומר ושל התקווה, גם אם לעיתים שברירית, להתחדשות וגאולה. מהלך שמציע את ההזדמנות לשאול: האם כל חולף יקיץ? האם ניתן לעבד מתוך שבר? לחולל חיים מתוך מה שכבר נזנח או נשכח?