זיכרון שריר

יחיד.ה ברוטשילד
חלל תצוגה לתערוכות יחיד שהוקם על ידי מרכז אדמונד דה רוטשילד, במיוחד עבור חברי וחברות רשת מרכז אדמונד דה רוטשילד. מטרתו לעודד יצירה של פרויקטים חדשים או לממש הפקת עבודות קיימות בליווי אוצרותי ובתהליכי חשיבה ופיתוח משותפים.

סדרת תערוכות העוסקות באיבוד ועיבוד
שלוש תערוכות יחיד.ה במרכז אדמונד דה רוטשילד, קומה 1-
מאי-נובמבר 2025
משתתפים.ות: עדי-חן חמוי, נגה סירוטה, יובל כץ
אוצרות: יעל בן עמי, יעל יעקבס, ליטל בר-נוי

[3/3]
יובל כץ | זיכרון שריר
אוצרת: ליטל בר נוי

יובל כץ (נולד ב־1997, חיפה) הוא אמן ואנימטור תלת־ממדי החי ויוצר בתל אביב. סרטו הקצר 7 MISSING הוקרן בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים, בהם Annecy, LIAF ו־Pictoplasma. בעבודתו בוחן כץ את המפגש שבין האנושי לטכנולוגי, ואת האפשרות של הדיגיטלי לשאת רגש, זיכרון וחום אנושי.
כץ מציב את החום האנושי והחומרי בעולמות דיגיטליים אשר לרוב מזוהים עם ניכור וקור, ובכך יוצר סינתזה מסקרנת של תכונות, רגשות, חושים וחומרים. באמצעות שילוב בין וידאו, אנימציה ותלת־ממד, יוצר כץ סביבות שבהן מתמזגים הגוף והקוד, התנועה האנושית והאלגוריתמית. המרחבים הטכנולוגיים הללו, המזוהים לרוב כקרים ומרוחקים, הופכים בעבודתו לאתרים אינטימיים, טעונים ברגש ובחוויה פיזית.
כץ רואה בגריד התלת־ממדי מרחב על־זמני, זירה של פירוק ובנייה מחדש, שבה ניתן לעבד את העולם מתוך נקודת מבט אנושית. דרך המיזוג בין נרטיבים אישיים לחוויות אוניברסליות, הוא מציע התבוננות חדשה על היחסים שבין אדם ומכונה, זיכרון וחומר, טכנולוגיה ותודעה.

בעבודת הווידאו זיכרון שריר מציג יובל כץ דמות עלומה המשחזרת את זיכרונותיה. זיכרונות־חלומות אלו מתגלמים כמופעים פרפורמטיביים של מחול, המייצגים לא רק זיכרון אישי אלא גם זיכרון קולקטיבי אנושי: מה שנשכח, מה שהודחק ומה שמעולם לא נאמר במילים. העבודה שואבת השראה מסוגת השירה הוויזואלית; קולנוע פיוטי שבו האלמנטים החזותיים נבנים כרצף תמונות לא נרטיביות שיוצרות תחושה ולא סיפור ליניארי. בעיבודו של כץ, תנועות של רקדנים חיים צולמו, נסרקו והומרו למרחב תלת־ממדי באמצעות טכניקה ממוחשבת. התנועות נבנו מחדש ונפגשו עם מחוות אחרות, וכך נוצר מחול מרובה משתתפים, שקיומו אפשרי רק במרחב הדיגיטלי.
הרעיון של זיכרון שריר מציע שהגוף עצמו נושא תנועות, מחוות וטקסים החקוקים בו לאורך זמן. תנועות שמקורן במצבי משמעת וטקסיות כגון צעידה, כריעה ותפילה, הממשיכות להתקיים גם כשהצורך המקורי בהן חלף. כך הופכות המחוות הגופניות להדים של זיכרון, סימנים של זיכרון הגוף גם כשהתודעה מבקשת לשכוח.
במרכז העבודה ניצבת הדמות הכותבת, המבצעת ניקוי רעלים (דיטוקסינג) תודעתי: כתיבה ושחזור משמשים ככלי לשחרור. באמצעותם היא יוצרת לעצמה חלל פנימי שבו ניתן לעבד את החוויות שנצרבו בגוף, חלל שאינו מתקיים במציאות החיצונית אלא בתוך התודעה עצמה, כמרחב אלטרנטיבי לחיים בצל פחד מתמשך. גם מבנה הזמן של הווידאו משמש זירה לעיבוד הזיכרון: היצירה נעה מהזריחה, דרך הצהריים ועד שעת בין הערביים, כמעין אלגוריה למסע האנושי המתחיל בלידה ומסתיים במוות. המעברים בין שלבי היממה וסוגי התנועה משקפים מצבי תודעה משתנים, חוויות חיים וגלגולי גוף.
הפילוסוף ז'יל דלז ראה בגוף אמצעי לעיבוד חוויות של זמן וזיכרון לא רק דרך מודעות קוגניטיבית, אלא דרך רצף של חוויות ותנועות החוזרות ונשנות. תפיסה זו מהדהדת בעבודתו של כץ, שבה הגוף משמש ארכיון פעיל של האנושות, הנושא עקבות של מה שנרשם ונשמר מעבר לזיכרון המילולי. כך נבנים מחדש היחסים בין גוף, זיכרון ומדיום; עולם שבו התודעה מחפשת דרך להחיות את מה שנקבר בגוף ולדמיין מקום אחר, אפשרי, לחיים.