לורם איפסום

שם התערוכה לורם איפסום לקוח מעולם העיצוב והדפוס ומתייחס למלל חסר פשר המשמש כטקסט למילוי מקום (filler text) בזמן עימוד ותכנון עיצובי. במקורו, המונח לקוח מהחיבור "De Finibus Bonorum et Malorum" ("על תכליות הטוב והרע"), שנכתב על ידי ההוגה הרומאי קיקרו בשנת 45 לפנה"ס. החיבור מתמקד בתורה האפיקוראית, פילוסופיה השואפת לשלווה פנימית ושחרור מכאב באמצעות הנאות רוחניות וחיפוש אחר משמעות בטבע האנושי.

הפיכת המונח "לורם איפסום" לסטנדרט עיצובי נולדה בעקבות דעיכת הלטינית וריקון הטקסט ממשמעות. במאה ה-19, כדי לבחון גופנים ופריסות אימצו בתי דפוס את חיבורו של קיקרו בזכות הקצב החזותי המאוזן שלו, שדמה לפריסת האותיות בשפות אירופיות מודרניות. עם הזמן, כשהלטינית נעשתה שפה למלומדים בלבד, דבריו של קיקרו איבדו את פשרם והפכו ל"רעש לבן" ויזואלי. זה הרקע להופעת המונח "לורם איפסום", שהתקבע בתהליך של שיבוש מקרי: בתחילת המאה ה-20, בשל אילוץ טכני של עימוד, המילה הלטינית dolorem (כאב) נחתכה ל-lorem. בהעדר הבנה של השפה, איש לא זיהה את הטעות בקטיעת המילה. הטעות הונצחה ושוכפלה עד שבשנות ה-60, עם הפיכת ה"לורם איפסום" לכלי עבודה גרפי, ערבוב מקרי של עמודי החיבור המקורי קיבע אותו סופית כג'יבריש. כך הפך החיבור "על תכליות הטוב והרע" מצוואה פילוסופית נוקבת למעטפת צורנית בלבד. התערוכה לורם איפסום מבקשת לשהות בתוך השיבוש הזה ולחפש אחיזה בממשות גם כשהמילים מאבדות את משמעותן.

שבעה אמנים ואמניות נפגשים באזורי התפר שבין מסגרות קולקטיביות לסיפורים אישיים. הם מאמצים תבניות מארגנות כגון אלבום משפחתי, טקס דתי, פורמט דיגיטלי, מסמך בירוקרטי או אלמנט דקורטיבי ובוחנים כיצד אלו יכולים לשאת את הביוגרפיה בלי להפריד את התוכן מהמבע. בתערוכה נפרשים תהליכים של ריקון, פירוק וארגון מחדש של מרכיבי הזהות והחוויה האנושית דרך אלמנטים של ריבוד. רבות מהעבודות שואבות השראה מהעבר האישי או ההיסטורי ומעלות אותו אל ההווה דרך פעולת עיבוד צורנית.

התערוכה מאירה על המבנים היום-יומיים שבהם אנו נעים ומציעה להסתכל על הזהות כתהליך דינמי של פירוק והרכבה, מערך שזקוק לתנועה מתמדת כדי לשמור על הרלוונטיות שלו.