פוטנציאל

תערוכה קבוצתית

כביטוי רווח שמשמעו יכולת או היתכנות חבויה הפך המושג 'פוטנציאל' לתופעה סמנטית המגלמת אמצעי לשיפוט ובה בעת כלי לניבוי. בין שהעיסוק הוא בפרט, לרוב בתקופת לימודיו, המקבל את הדירוג 'פוטנציאל' כציון חומל ליכולת בלתי ממומשת, ובין שמדובר בהוויה פיזית או מחשבתית גולמית – התהום שפעורה בין היציאה מן הכוח אל הפועל היא שעומדת ביסוד הדברים.

התערוכה הנוכחית מבקשת להידרש לשאלת הפוטנציאל במופעו, מצד אחד, ככוח רדום הממתין לזרז לשם מימושו, ומצד אחר, כמרכיב סטטי ההופך את ממד ההיתכנות להוויה עצמה, ולפיכך בולם את האפשרות, את הפוטנציאל לשינוי.

כדרך מצבים שטומנים בחובם למפרע את זרעי העתיד לבוא, לא כל שכן וריאציות שעשויות להתבחן במהלך העבודה, המונח 'פוטנציאל' טומן בחובו מנעד תמטי עשיר ומרובד של נקודות התייחסות. למול עיסוקנו במרחב שהוא חזותי בעיקרו, אחת התמות העקרוניות שבבסיס התערוכה מבקשת לעסוק בניסוחן ובהיתכנותן של דרכי הצפייה בעבודות המוצגות בה. פרוטוקול הצפייה בחללי אמנות שגורים מתקיים לרוב על פי מוסכמה ממשטרת מרחב, מבט ותנועה. ייעודו הרווח של חלל התצוגה, המנסה לבטל את עובדת היותו ואת זליגת החוץ/המציאות לתוכו, נדמה לא פעם כאמצעי הניזון מתכתיבים זרים (לרוב כלכליים) המנסחים הוראות הפעלה. בכוחן של הוראות אלו להגדיר לפרטי פרטים את היחסים בין הצופה ליצירה, ובכללם: המרחק הראוי לעמידה ולצפייה, עוצמת התאורה והטמפרטורה, משך השהייה, מסלול השיטוט בתערוכה ועוד כהנה וכהנה איסורים והנחיות לצפייה מיטבית לכאורה בעבודות.

כיצד, אם בכלל, מחלצים חלל מ"שימושיותו" השגורה? והאם המרת שימוש אחד באחר אין בה כדי ליצור פרוטוקול חדש?

הצופים בתערוכה יתבקשו לצפות בה מבעד לפתחי הבניין; דלתות המרכז יישארו סגורות לאורך כל ימי התערוכה והצפייה בה תתאפשר 24/7 דרך חלונות ודלתות הזכוכית בלבד. לפיכך שאלת הפוטנציאל המגולם במבט נעשית מעניינת לא פחות מהמבט המופנה אל יצירות האמנות בפועל.

ששת האמנים.ות שמציגים.ות בתערוכה נדרשו לסוגיית הפוטנציאל בכלל ולהיתכנות המבט בפרט בניסיונם.ן לנסח מרחב שיטשטש וישבש מוסכמות מובְנות ומורשות של מהלכי תנועה, צפייה והאזנה.