ארובת עין

פתח דבר

בחודש האחרון התעוררנו למציאות אחרת, חדשה ומערערת, שבה נדרשנו לחשיבה מחדש על חיינו.
לצד המחשבות הקיומיות, גם שגרת היום-יום תבעה מחשבה מחודשת, ולפעמים שני תהליכי המחשבה האלה התחברו. בין השאר, מצאנו את עצמנו בוחנות את התערוכה שאצרנו – ארובת עין. במבט מגשש, עדיין במערבולת הרגשות, דימוי ארובת העין התחוור לנו כהולם למצב, דימוי שמבהיר את נחיצותו של בית שמחזיק את הפנים, את זהות האני, ומאפשר להישיר מבט.
הבית מגן מדברים ממשיים שבחוץ לצד מראות שהעין רואה, שנדרשת הגנה נפשית מפניהם. במאה ה-19 רווחה האמונה שלפיה המראות האחרונים שרואה האדם לפני מותו נרשמים על הרטינה שבעין. ברגע כזה אנו מבקשות להציע או לפחות לדמיין מראות אחרים מאלו שנראו החודש, מראות שניתן למצוא בהם זיק של נחמה.

יעל בן עמי ואורית בולגרו

הראייה קילפה את האמיתי מן הסמוי בלי לחשוף לחלוטין את האמת. משנתגלה הוא לא ייכחד עוד לעולם. מה שרציתי, מאז, הוא להביט כדי להיות בתוך מה שמגן עלי.^[1]

התערוכה ארובת עין מציגה עבודות וידאו ומיצב של תשעה יוצרים ויוצרות בוגרי מחלקות שונות בבתי-הספר הגבוהים לאמנות ועיצוב בחמש השנים האחרונות, כולם.ן חברי וחברות רשת מרכז אדמונד דה רוטשילד. ארובת העין היא נקודת המוצא לפרויקטים חדשים בתחומי מדיה שונים שנעשו במיוחד לתערוכה זו. המשתתפים.ות הגיבו לדימוי זה ולמשמעויותיו השונות, הביולוגיות-נוירולוגיות והפסיכולוגיות, ולזיקתו לראייה ולידיעה במובנים קונקרטיים ופנומנולוגיים.

ארובת העין היא שקע בגולגולת שבו ממוקמת העין. הארובה אוחזת את העין ומכילה שרירים ועצבים המניעים את העין ומחברים בינה לבין המוח. ארובת העין משמשת כמשכן לעין, מְכַל מגונן התומך בראייה ומתפקד כבלם זעזועים. הן מבחינה קונקרטית והן מבחינה מטפורית ארובת העין היא חלל מעבר שבין פנים הגוף אל החוץ, מעין פרוזדור בין חוויה סובייקטיבית פנימית לבין שדה ראייה שנפער במציאות החיצונית.

מרלו-פונטי בחיבורו העין והרוח דן בזיקה שבין חוץ לפנים ובגוף שמחבר ביניהם כמארג של ראייה ותנועה. הגוף מקבל את פני הנראה, שמעורר בו הד:

האם עלינו לומר איפוא שיש מבט של הפנים, עין שלישית הרואה את התמונות ואפילו את הדימויים המנטליים, כפי שנהוג היה לדבר על אוזן שלישית, הקולטת מסרים מן החוץ דרך הרחש שהם מעוררים בתוכנו?^[2]

ומה רואה העין השלישית שמביטה פנימה? ארובת העין מטרימה את הידיעה, ולכן, במובן אחד, היא מעלה על הדעת את הזמן שנמתח בהמתנה אל עבר הלא-נודע, ובמובן אחר, היא גם מרחב פוטנציאלי לקראת רגע של התגלות. לכן, כדימוי, היא מסמלת מעברים בין חושך לאור, בין גלוי לנסתר, בין פרטי לפומבי, בין חיים למוות, בין ידיעה לאי-ידיעה – מעברים של ריתמוסים משתנים המהדהדים את הידיעה ואי-הידיעה ואת התנועה ביניהם.

המיקוד בארובת העין מפנה זרקור אל הפְּנים. ואולם זה אינו היבט צורני בלבד; זה פנים שאחוז בין דברים, בין מה שכבר ידוע למה שעוד צפוי להתרחש – פנים שטמונה בו תודעה היסטורית, ולכן הוא צופן בתוכו צו מוסרי, ואולי אף הבטחה למה שעתיד להתגלות. כך כותב מרלו-פונטי:

החידה נעוצה בכך שגופי הוא בו זמנית רואה ונראה. זה המביט בכל הדברים יכול גם להביט בעצמו ולזהות בתוך מה שהוא רואה את הצד האחר של יכולת הראייה שלו. […] זהו עצמי איפוא האחוז בין דברים בעל פנים וגב, עבר ועתיד.^[3]

 ^[1] אלירז, ישראל. ״כניסה״, בתוך: מה היה אחר כך? כמה זמן זה אחר כך? לאט מתחילים להתבהר פרטים מרגע אחד שהוא לגמרי נצחי, 2015. תל אביב: אפיק, עמ' 14.

^[2] מרלו-פונטי, מוריס. העין והרוח. תרגום מצרפתית: עירן דורפמן ; עריכה מדעית: חגי כנען, 2004 [1961]. תל אביב: רסלינג, עמ' 39.

^[3] שם, עמ' 35–36.