מסת מנוחה

השהיות הכפויות, הממושכות, במרחבים הביתיים הובילו אמניות ואמנים רבים להאטה, לויתור על המחוות הגדולות (גראנד ג׳סטרס) ולעבודה  מתוך צמצום. חלקם פנו אל המלאכות, אל החומרים הנגישים, לדברים שאפשר לאחוז בהם.

אנרגיה של פעולה נעה לרוב במעגלים – דרך הידיים למחשבה, דרך המחשבה לגוף, מהגוף אל הבית, משם אל החוץ, ושוב. אחר־כך באה מנוחה ועימה מסת המנוחה. המסה מופנה החוצה, אל הכבידה של העצמים, לנוכחותם במרחב. המנוחה מופנה פנימה, לעזיבת השליטה ולהתמסרות למוכר, מבלי לזהות או להבין בבירור את מקורו.

העבודות המוצגות בתערוכה מציעות לשהות בריפיון (ואולי מתוך פשרה) על הגבול בין הנראה לתנועת הצל. ׳שולחות ידיים׳ בתנועה כפולה, אל התודעה. רגע הן נדמות ביתיות וקרובות, גלויות ויציבות, ורגע הן מהבהבות ונחלשות כמעט עד להעלמותן. כמו במעין מופע דז׳ה ווּ בו נשלף ממאגר האיחסון במוח מראה מתעתע וחמקני המערער את השליטה והויסות החושי. זו התרחשות פרטית, סודית כמעט, שאינה ידועה לאחרים בסביבה של מי שחווה אותה. כמו שכבה נוספת של ההווה או יחידת זמן חורגת, מפציע דבר. עדין ומהיר כמו עפעוף, כמעט ידוע, כמעט מוכר.