במציאות שבה מכל עבר נשמעים קולות של הגירה, רילוקיישן ותזוזה מן הארץ אל מעבר לגבולותיה, העיסוק במקום ובחומריו נדמה מובן מאליו, בחירה שכמעט נכפתה עלינו.
התערוכה משק כנפיים מבקשת להתבונן בדיאלוג הבין־דורי העוסק במרכיבי הזהות המקומית. נקודת המוצא לתערוכה היא עבודותיהן של נעמי ביטר ונורה כוכבי ז״ל, צמד אמניות שפעלו מאז שנות ה־60 של המאה הקודמת ועד תחילת שנות האלפיים ועסקו בתמות אוניברסליות, דימויים ארכיטיפיים וארכיאולוגיים (כגון ארונות קבורה, בית, סירה, ציפור ועוד). בתערוכתן של נורה ונעמי, מילוט (1998-1996) הן פנו בעבודותיהן לנופים הישראליים ול״ירושות תרבותיות״. בקטלוג התערוכה צוטטו האמניות כך: ׳החיים […] הם ״כמו לחיות לרגלי הר געש. לדעת בוודאות שיבוא יום והוא יתפרץ. ובכל זאת להמשיך לחיות בין מכה למכה״'. היום, […] ״כשלא טוב, שמים את התרמיל על הגב, ויוצאים לדרך. אצלנו החיים בארץ הם אקסיומה. אנחנו פה וזהו, לטוב ולרע. לא כך אצל ילדינו״.
בתערוכה זו, מוצגים מודלים של עבודותיהן לצד עבודות אמנות עכשוויות של אמנים ואמניות, שהדיאלוג בינם לבין נורה ונעמי מבטא נקודת אפס דמיונית, שיחה חומרית המהרהרת על משמעות ההווה.
משק הכנפיים מופיע כסמל עוצמתי בשני הקשרים תרבותיים: האחד בספר ישעיהו, בחזון ההקדשה של הנביא, המלאכים והשרפים – "שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד… וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" – מייצרים במשק כנפיהם רגע של התגלות והתעלות, נוכחות אלוהית מהדהדת המזככת את הנביא לשליחותו. ואילו באפקט הפרפר שתיאר אדוארד לורנץ, המתמטיקאי והמטאורולוג שהניח את היסודות לתורת הכאוס בשנות ה־60 של המאה הקודמת, תנועת כנף קלה של פרפר יכולה לחולל שרשרת של אירועים המובילה לסופת טורנדו. שני הסמלים הללו חולקים תובנה משותפת על כוחן של תנועות מזעריות לייצור השפעות מרחיקות לכת.
כמו אותה תנועת כנף קלה שמחוללת שינוי עצום, כך גם השינויים הדקים בתודעה והאמונה בכוחן של מחוות חמקמקות יוצרות את האפשרות למילוט, להתחמקות מן הסכנה ולחיפוש מחסה. התהום שנפערה נושאת בתוכה אפשרות לשינוי, כמו אותו משק כנפיים ראשוני. היא מזמינה את הדור החדש להשיל מעצמו את כובד החומר, להתבונן בהשפעת תנועת הכנף שמתפשטת במרחב.
