נימוסים והליכות

ללחוץ יד בעת היכרות ראשונית, לאכול בסכין ומזלג, לקום עבור אדם מבוגר. אלו נוהגים שרבות ורבים מאיתנו, אולי כולנו, יכולים להסכים עליהם. כללי הנימוס מלווים אותנו בכל אירוע חברתי וזאת מבלי ששאלנו מי קבע אותם ומדוע? מסורות שכאלה הותוו בספרי נימוסין מאז ימי הביניים ושימשו סוציולוגים ואנתרופולוגים בנסיונם לשרטט את תהליך היווצרות הציבילזציה האנושית.

תערוכה גם היא אירוע בעל כללי נימוס. חלקם מפורשים: אסור לגעת במוצגים, לרוץ ולעיתים אסור לצלם. ערב הפתיחה מתנהל כמסיבת קוקטייל המתאפיינת בכל כללי הטקס. הקוביה הלבנה כמארחת מפגש בין חפצים ואנשים. אילו נימוסים נדרשים מחפצים אלו? האם יש עבודת אמנות שאינה מנומסת או שהצגתה בפומבי מסתמנת כחצופה? של מי הבית הזה? מי פה האורח? וכיצד ירגיש בבית?

אל חלל מרכז אדמונד דה רוטשילד הוזמנו 8 אמניות ואמנים אורחים. רבים ורבות מהן/ם סיימו את לימודיהם ונפלטו אל שדה האמנות המקומי בתקופת הקורונה בה כללי נימוס מרכזיים הפכו אסורים, המפגש הבינאישי נתפס כמסוכן ואירועים חברתיים רבים- בהם פתיחות תערוכות- בוטלו. סדר העניינים החדש מאפשר פתח לשאול על כללי הנימוס הקיימים ולנסות להגדיר אחרים.

הסוציולוג ארווין גופמן מסמן כי אדם השומר על כלל התנהגות למעשה הופך מחויב לתדמית מסוימת^[1], ומצפה שאחרים ינהגו בו לפי אותם כללים. ההתנהגות היא אם כן צורת תקשורת המאשררת עצמיים (selves) המסמנים שיוך קבוצתי כלשהו: מגדרי, אתני, אחר. במפגש פנים אל פנים יכולים להתקיים מספר שיוכים כאלה במקביל.

התערוכה 'נימוסים והליכות' מורכבת ממציגות ומציגים השייכים בעת ובעונה אחת לקבוצה המשותפת שדה האמנות בישראל ולקבוצות נפרדות המחויבות לתדמית אחרת.

^[1] Erving Goffman, Interaction Ritual: Essays on Face-to-Face Behavior, New York: Anchor Books, 1967. 50.