סט

מבין קני המידה השונים בהן עוסקות תערוכות עיצוב, ובמידה מסוימת גם תערוכות האמנות, קנה המידה של חלל הפנים כמכלול של פרטים, התרחשויות, פרופורציות ויחסי גומלין, נדמה רלבנטי מאי פעם. חללים אלה מנקזים אליהם את כל הדיסיפלינות כולן – מהפואטי לשימושי, מהמבנה אל האובייקט, ומהסטטי אל הפרפורמטיבי.

נוכחותם ומידת השפעתם של כל אלו מתעצמים כאשר אנו מתבוננים באופן בו מרחבים ועבודות אלו נצרכות כיום: מבעד לעדשת המצלמה, ובאופן הולך וגובר. כלומר שהפריים, והאפשרויות הפיזיות והפרפורמטיביות שהוא מזמן מתהדקות, וקו גבול ברור נמתח בין הנראה לעין (המצלמה) ולמה שנמצא הרחק מן העין, המערכות שמאפשרות את הדימוי המוצג. או במילים אחרות: בין המבט הנשלט והמכוון, לקריאה החופשית של החלל דרך העין האנושית. חללי הפנים כבר מזמן, ובאופן מורגש מאז הקורונה, הפכו לסטים – ספק קולנועיים, ספק תיאטרליים – המאפשרים לא רק מחשבה מחודשת על דימוי החלל אל מול הפעלתו, אלא גם על החופש לעסוק בפנטסטי, לאתגר את קני המידה, לערער את חוקי הפיזיקה, ולאפשר לתרבות לעשות את שהיא עושה – לדמיין אפשרויות.

התערוכה ״סט״ מבקשת לעשות זאת בדיוק. ארבע קבוצות אמנים ומעצבים הוזמנו לפעול בתוך ארבעה סטים – חללים בתוך החלל – בהם הקיר הרביעי חשוף, ומולם מצלמת רשת ומוניטור. עבודות אלו מתבוננות על מה שבתוך הסט ומה שמחוץ לו, על החוויה שהם ביקשו לייצר ועל מה שמפעיל אותה, על מה שהעין האנושית רואה, ועל מה שעין המצלמה – נקודת מבטו של היוצר – מבקשת שנשים לב אליו.

סט מבקשת לחדד ולנסח שיח עיצובי ואמנותי חוצה דיסיפלינות – כזה ששואל שאלות על חלל ואובייקט, על דו מימד ותלת מימד, על אמיתי ומדומיין ועל תערוכה ופרפורמנס.