תערוכה זו מזמינה התבוננות במופעים של חזרתיות כחלק מהותי מן האופן שבו אנו תופסים את העולם סביבנו ופועלים בו. אנו חוזרים על עצמנו ללא הרף, במודע ושלא במודע – על פעולות, אל מצבים ומקומות, אל דימויים; אנו חוזרות שוב ושוב על טעויות, לעתים מתוך בחירה, לעתים מכורח הנסיבות ואף מכוח ההרגל. החזרה מייצרת עבורנו רצף וסדר בזמן ובמרחב. בין פיתולי תנועתה מתהווים קצב, זיכרון ומשמעות.
בעבודות המוצגות בחלל, החזרתיות פועלת כעיקרון פואטי, חומרי וטכנולוגי, המובנה בהן עצמן: מרחבים מצולמים שנבנים מחדש בתוכנות תלת־מימד, אייקונים מוכרים המותכים לכדי דימוי חדש, פעולות תיקון חוזרות ונשנות ואריחים קרמיים בעלי דפוס בהם חזרתיות היא תנאי יסוד. בתוך כך, החזרתיות אינה מוצגת בהכרח ככפייתית או פתולוגית, אלא כשיטת עבודה ואמצעי חשיבה, כדרך לשאת מציאות מורכבת.
החזרתיות בעבודות הללו אינה שואפת לכדי שלמות, אלא חושפת את הפערים הקיימים בין מקור לייצוג ובין כוונה לתוצאה. היא פועלת כתיקון והידוק, או מכוח האינרציה וללא מטרה ברורה. היא עשויה להביא לכדי עונג, ממש כפי שהיא יכולה להסב סבל.
חזרתיות עשויה לנבוע מבפנים כדחף, כצורך, כמנגנון שמנסה לארגן את חוויית החיים הפרטית שלנו. אך בה בעת היא נכפית עלינו גם מבחוץ, כאשר תנאים ומהלכים פוליטיים, חברתיים והיסטוריים משיבים אותנו תדיר אל מצבים דומים. בזמן הזה, המרחב המקומי חווה גלגולים שונים של מצבי חירום, אלימות ומלחמות, השומרים על מבנה מחזורי עיקש. החזרתיות נחשפת במלוא עוזה כתבנית קולקטיבית, שבה הזמן נע בלולאה והמציאות מתקשה לפרוץ את גבולותיה.
תערוכה זו אינה מבקשת למצוא פתרון למצב או להציע אופני התקדמות. היא מציעה להתבונן בפעולה חוזרת ונשנית שהופכת למבנה בעל תוכן אינהרנטי לעצמו. היא מזמינה אותנו לבדוק כיצד חזרה על דברים יכולה לייצר מרחב של שאיפה ונשיפה, של אחיזה ושחרור.
