יחיד.ה ברוטשילד
חלל תצוגה לתערוכות יחיד שהוקם על ידי מרכז אדמונד דה רוטשילד, במיוחד עבור חברי וחברות רשת מרכז אדמונד דה רוטשילד. מטרתו לעודד יצירה של פרויקטים חדשים או לממש הפקת עבודות קיימות בליווי אוצרותי ובתהליכי חשיבה ופיתוח משותפים.
סדרת תערוכות העוסקות באיבוד ועיבוד
שלוש תערוכות יחיד.ה במרכז אדמונד דה רוטשילד, קומה 1-
מאי-נובמבר 2025
משתתפים.ות: עדי-חן חמוי, נגה סירוטה, יובל כץ
אוצרות: יעל בן עמי, יעל יעקבס, ליטל בר-נוי
[2/3]
נגה סירוטה | בַּדַּקּוֹת הַקְּרוֹבוֹת
אוצרת: יעל יעקבס
במדינת ישראל למודת המלחמות, מהר מאוד נשאבים אל שגרת בית, שגרת מלחמה, שגרת המקלט. מהם הדברים שניקח איתנו? מה יציל אותנו? מה יגרום לנו לחוש בנוח, ולכמה זמן?
בשנתיים האחרונות החל להצטבר בבתים "ציוד הצלה". אסופה של פריטים בכמות מוגזמת – מים, נייר טואלט, סוללות, טלפון קווי ופנסי חירום. האמנית נגה סירוטה זיהתה את הקומפוזיציות האלה, שנצברו בפינות החדרים בבתים סביבה. הן הזכירו לה את אחת הסוגות הפופולריות של ציורי הטבע הדומם – ואניטאס – טבע דומם שעצמיו נועדו להזכיר לנו את זמניות החיים ואת ודאות המוות, לאו דווקא כדי לזרוע פחד, אלא כדי לפתוח פתח לנחמה ולחוסן, להכרה במוות כחלק טבעי מחיינו. בשנה שבה מצאנו את עצמנו נכנסים ויוצאים בין ממ"דים ומקלטים, הפריטים האלה, היום-יומיים, הרגילים, קיבלו משמעות קיומית כמעט. ואולם לעיתים ההיאחזות באובייקטים האלה נראתה גם כאבסורד מוחלט.
בחודש יוני 2025 נפתחה החזית האיראנית, 12 ימים של פחד קיומי שכמותו לא הכרנו. ושוב התרוקנו המדפים במרכולים, ושוב הרחובות שוממים. ושוב הפריטים האלה, שסיפקו לנו תחושה של שליטה בחיינו ובביטחוננו, חזרו להיות חשובים כל כך.
נגה, אמנית וידאו ואנימציה, סורקת אובייקטים – חללים יום-יומיים ופריטים שנצרכו מאז פרוץ המלחמה – ומציבה אותם בתוכנת תלת-ממד. בתהליך הסריקה קיבלו האובייקטים מראה מעט שבור, ונגה מרכיבה מהם סרט קצר עדין וסוריאליסטי, הבנוי מרגעים כמעט בלתי נראים המתרחשים במרחב הביתי.
העבודה המוצגת כאן מתאפיינת בקורטוב של הומור וביקורת, ובכלל זה ביקורת עצמית. נגה פועלת על קו הגבול העדין של האנימציה, היא מבקשת לפענח כיצד לגרום לפריטים האלה לנוע בלי להאניש אותם ובלי להעניק להם משמעות אחרת מזו המקורית. היא מוצאת את התנועה הטבעית של הפריטים הדוממים והופכת אותם לחלק משמעותי עוד יותר בחללים הביתיים שלנו.
כל אחד מאיתנו יכול לזהות את עצמו בפריטים האלה ולגחך בינו לבינו למראה קופסאות הטונה שאגרנו כדי למנוע רעב, או מסילת השקעים ששמרנו קרוב אלינו כדי שחס וחלילה לא נאבד איזה פס בסוללת הטלפון. וכמובן, אי אפשר בלי הטרנזיסטור, מלך המלחמות הארץ-ישראלי.
התערוכה בנויה מסרט ובו סדרה של התרחשויות קטנות במרחבי הבית המתמקדות ברגע הזה שבו אנחנו יודעים שבדקות הקרובות נתכנס, אנחנו ו"ציוד ההצלה" שלנו, בממ"ד – ונקווה לטוב.
מוזיקה: ליאור סולץ
