שכבות קדושות

תערוכה חדשה בעיר ישנה

מדי פעם, כשהגעגועים לשכונת ארנונה בירושלים מציפים אותי, אני מקשיבה להודעה שהשאיר לי אבי: "היי, כאן איזיקה, מתקשר ממרכז העולם". מרכז העולם, זו ההרגשה שליוותה את החיים בעיר שכולה קודש. שכבות שכבות של חיים, זיכרונות חומריים, סימנים שחרטו בה מי שהגיעו לכבוש, לגור, לפאר, להתפלל, לשמור, לאחד, לחלק ולקחת. אוויר מירושלים. חול מעיר הקודש. קדושה בקופסה.

"שכבות קדושות" הוא השם שניתן לתערוכה אחרי סיור ארוך עם היוצרות והיוצרים הצעירים המשתתפים בה. נפגשנו בשער יפו ובמשך כמה שעות הקשבנו לסיפורי אבנים. חלומות של פאר ויצירה שהביאו איתם מי שניסו לעצב את העיר בדמותם. בסוף היום, בדרך לחניון ממילא, בעודי מנסה להתעלם מהבנייה החדשה ומחפשת בעיניים את הגגות הנמוכים של ימין משה, אמרה אחת האמניות "בעצם אף אחד, אף פעם, לא הצליח להפוך את העיר לאחרת לגמרי, הכול פשוט מסודר בשכבות".

הקִרבה המופלאה בין אמנות, עיצוב וארכיאולוגיה, מאפשרת גם למי שאינה מזהה תקופות היסטוריות על פי גודל האבנים, להעריך את המאמץ האנושי הכרוך בהצבת צורה ייחודית בעיר כל כך עמוסה. ירושלים אינה דף חלק, קנבס שמחכה להתמלא, היא כל כך דחוסה וכבדה עד שלפעמים נדמה שלא יהיה אפשר להוסיף עליה עוד. למרות זאת, ואולי בזכות אותה הדחיסות, יש בה אינטנסיביות שמפגישה יוצרים ויוצרות עם עוצמה אנושית אדירה. יצירה חדשה בירושלים, לירושלים, נושאת איתה אחריות וחופש, לא ניתן להתעלם ממנה וכל שכבה חדשה בה היא בסיס לעתיד חדש.

ההזמנה של מרכז אדמונד דה רוטשילד והגלריה החדשה – סדנאות האמנים טדי בירושלים, הציעה לקבוצת היוצרים והיוצרות וגם לנו, מפגש מחודש עם העיר בחלל חילוני, עכשווי, בקצה מגרש חניה של אצטדיון כדורגל – טדי. במקום שבו ראש עיר אגדי נפגש עם מסורת של משחקים בשבת, במקום שבו צהוב ואדום אינם "רק" צבעים על הפלטה, אנחנו מבקשות להפנות מבט פנימה אל החלל, להתמסר לשקט ולקרירות של הגלריה, לעבור דרך שער הקרטון, לפגוש מנורות רחוב, להביט לעומק במערות הקבורה החדשות, לגעת ברעש המשחק של שבת, ללטף את האבנים המשובצות, להקשיב לסיפור רקום, למולל אורז בין האצבעות, לצלול אל בריכת ממילא עמוק עמוק לתוך הקונפליקט ולצאת בהר המנוחות, באי שקט של עיר אין־סופית.