יחיד.ה ברוטשילד
חלל תצוגה לתערוכות יחיד שהוקם על ידי מרכז אדמונד דה רוטשילד, במיוחד עבור חברי וחברות רשת מרכז אדמונד דה רוטשילד. מטרתו לעודד יצירה של פרויקטים חדשים או לממש הפקת עבודות קיימות בליווי אוצרותי ובתהליכי חשיבה ופיתוח משותפים.
סדרת תערוכות העוסקות בהד/רזוננס
שלוש תערוכות יחיד.ה במרכז אדמונד דה רוטשילד, קומה 1-
מאי-דצמבר 2026
משתתפים.ות: אלמה בן דוד וליאור הראל, אורן רוזנסל, אמיר כהן
אוצרות: טלי רומם, עינת גבאי לוי, גבי גליק
[1/3]
אלמה בן דוד וליאור הראל | המדריך החלקי להתבוננות בציפורי נייר
אוצרת: טלי רומם
אלמה בן דוד וליאור הראל התחילו להתעניין ביחסי בני אדם ובעלי חיים כשעבדו על תערוכת הגמר בבצלאל. הן מצאו את עצמן נשאבות לעולם תערוכות הכלבים, נוסעות מדי שבת לאתרים מרוחקים, מחפשות את מה שהמצלמה הרשמית לעולם לא תצלם. בתערוכה "המדריך החלקי להתבוננות בציפורי נייר", הן מציעות מבט שונה השואל שאלות אחרות על בעל החיים, על האדם ועל היחסים ביניהם.
בעבר, בעלי החיים עמדו במרכז הקיום הפיזי והרוחני של האדם. התקיימה ביניהם קרבה יסודית, זיקה של חיים ומוות, של הזנה ושל דמיון, שזכתה לביטוי במבט הדדי: קשר בלתי אמצעי שבו התבוננו האדם והחיה זה בזה והכירו זה בקיומו של זה. בעלי החיים השתלבו בדמיון האנושי כבשורות והבטחות, ושימשו כסמלים דרכם למדנו להבין את מקומנו בעולם ולהכיר את עצמנו. המודרנה חוללה שבר ביחסים הללו והכפיפה את בעלי החיים למערך של שליטה וניצול. היא הפכה אותם למוצרי צריכה, לדימויים רדודים, למושאים של התבוננות תמידית המופיעים כחיזיון ראווה בגן החיות, כצעצוע או כדימוי מסחרי. בתוך המציאות הזו, גם חיית המחמד הופכת לעיתים לדימוי שובה לב המשלים את בעליו. היא נתפסת כבת-לוויה אהובה, אך בו בזמן נותרת מבודדת ונטולת קול (John Berger, Why Look at Animals?, 1977).
לנוכח תחושת הניכור הזו, עולה הצעה למבט אחר: להפסיק להסתכל על בעלי החיים כ״אחר״ ולהכיר בהם כ"מינים מלווים" השותפים לגורלנו במציאות העכשווית (Dona Harraway, The Companion Species Manifesto, 2003). זהו רגע של מבוכה והתפכחות, שבו אנו מגלים מחדש שבעל החיים אינו רק אובייקט לצפייה, אלא סובייקט נוכח שמביט בנו בחזרה (Jacques Derrida, The Animal That Therefore I am, 2008). המבט המוחזר הזה תובע מאיתנו להכיר בשותפות הגורל שלנו ולהבין שחיינו שזורים אלו באלו בתוך אותו מרחב משותף.
אלמה וליאור פועלות בתוך המתח הזה. דרך פעולה שנעה בין צילום במהלך שיטוט לבין מהלכים משחקיים, הן יצרו ארכיון צילומי המורכב מדימויים שנלכדו במרחב האורבני לצד סצנות מבוימות. הצילום משמש אותן בגישוש אחר נוכחותה ומבטה של החיה כפי שהיא מופיעה בסביבתן, החל בהדים חזותיים המופיעים כייצוגים שטוחים על חפצים יומיומיים, ועד למפגש הממשי עם בעלי חיים, ביניהם וויז, הכלב המלווה את חייהן.
דווקא דרך הצילום, מדיום שקיבע באופן מסורתי את הניכור, הן מבקשות לחולל פעולה שונה. הן מסיטות את המופעים הללו מהקשרם הצרכני והקישוטי ומחלצות את בעל החיים מהיותו הד, זכרון חיוור של נוכחות אבודה, אנדרטה חיה או מזכרת אילמת. בפעולה זו, כל תצלום עומד בפני עצמו, אך הזיקות שנרקמות בין העבודות בחלל הן המחוללות את הרזוננס. בעוד שההד מצביע על המרחק וההיעדר, הרזוננס מחולל מערכת חיה המגיבה בעוצמה ייחודית למפגש, ומקיימת דיאלוג מתמיד של תנועות חוזרות ומשתנות. בתוך התהודה הזו, הדימוי המצולם מפסיק להיות תלוי במקורו האבוד והופך לישות עצמאית. הוא אינו רק מצביע על חיה שאיננה, אלא מטעין את ההווה בעוצמה שאינה זקוקה לאישור חיצוני. התערוכה "המדריך החלקי להתבוננות בציפורי נייר" אינה מציעה מחשבה סדורה אלא הזמנה לחיפוש. מבעד לחיבורים המכוונים והמקריים הללו נפתח פתח למבט המוחזר, שבו אנו ובעלי החיים שבים ומזהים אלה את אלה ותובעים הכרה הדדית.
