נוכחות נפקדת

יחיד.ה ברוטשילד
חלל תצוגה לתערוכות יחיד שהוקם על ידי מרכז אדמונד דה רוטשילד, במיוחד עבור חברי וחברות רשת מרכז אדמונד דה רוטשילד. מטרתו לעודד יצירה של פרויקטים חדשים או לממש הפקת עבודות קיימות בליווי אוצרותי ובתהליכי חשיבה ופיתוח משותפים.

סדרת תערוכות העוסקות בהד/רזוננס
שלוש תערוכות יחיד.ה במרכז אדמונד דה רוטשילד, קומה 1-
מאי-דצמבר 2026
משתתפים.ות: אלמה בן דוד וליאור הראל, אמיר כהן, אורן רוזנסל
אוצרות: טלי רומם, גבי גליק, עינת גבאי לוי

[2/3]
אמיר כהן | נוכחות נפקדת
אוצרת: גבי גליק

כששככה ההמולה, כשהסיפור כבר סופר, נותרה נִיקֵה קפואה במקומה.

לא כאלת ניצחון המרחפת מעל רגע של תהילה, אלא כדמות הנושאת את משקלו של מה שכבר התרחש. הגוף עודנו נוכח, אך משהו בו השתנה. הזמן הצטבר בתוכו, הותיר עקבות וסדקים – לא זיכרון של רגע, אלא עדות למה שמסרב לפוג.

יש רגעים שאינם מסתיימים עם התרחשם. רגעים שכבר עברו, אך ממשיכים להישאר בחומר, בגוף, בנפש. רגעים אלה אינם חוזרים כסיפור שלם, אלא כמשקעים דקים, כשסעים, כהדהודים. לעיתים הם כמעט בלתי נראים, ולעיתים הם מבקשים להתגלות מחדש. לא כדי להסביר את עצמם, אלא כדי להזכיר שהם עדיין נוכחים.

התערוכה ״נוכחות נפקדת״ של אמיר כהן מתהווה מתוך השהות הזו. בחלל מופיעים דימויים המזוהים עם כוח, הגנה ותהילה: מגנים, שרידי אדריכלות ודמות מן המיתולוגית היוונית, ניקה. אך הדימויים הללו אינם שבים כמונומנטים בטוחים בעצמם. הם מופיעים לאחר מעשה, לאחר שרגע השיא כבר חלף, כשצורתה עוד קיימת אך בטחונה העצמי נתוץ. הם אינם עומדים מול הזמן, אלא נושאים את סימניו. אולי משום כך הדימויים אינם נחווים כשרידים של עבר רחוק. למרות מוצאם המיתולוגי, הם נדמים קרובים באופן מפתיע. הם אינם שייכים עוד לעולם של גיבורים ואלים, אלא לעולם של גופים הנושאים משקל. המרחק שבין המונומנטלי לאישי מצטמצם, והמיתוס חדל להיות סיפור על דמויות גדולות מן החיים והופך לאנושי.

הזכוכית והגבס נמזגים אל תוך תבניות מוכרות, אך אינם מחזירים אותן כפי שהיו. משהו משתנה בדרך. הדימויים עדיין מוכרים, אך הם מגיעים ממקום אחר. כמו זיכרון ששב לאחר שנים, נושא את שנשמר ואת שאבד, קרוב מספיק כדי לזהותו, רחוק מכדי שניתן יהיה לשוב. החפירה אינה מתרחשת רק בתוך החומר. יש דברים שנותרים קרובים לפני השטח, ואחרים שוקעים עמוק יותר. חלקם שבים בבהירות, אחרים מופיעים לרגע ונעלמים שוב. כמו שכבות שנדחסו זו על גבי זו, גם החומר אוצר בתוכו סימנים של מה שעבר דרכו. לא הכול ניתן לפענוח, ולא לכל עקבה יש מקור ברור.

האור נלכד בתוך זכוכית להרף עין, ואז משתנה עם כל תזוזה בחלל. הגבס שומר סימנים של מגע, משל הוטבע בו משהו ונותר. החומרים אינם מספרים את הסיפור במקומנו, אך הם מסרבים לשכוח אותו לחלוטין. המונומנט אינו נעלם, אך מאבד את המרחק הבטוח שלו. הוא מתקרב אל הגוף, אל הפצע, אל המקום שבו מה שנשבר ממשיך להדהד.

בתוך לובן החלל, בין יציקה לשריד, בין עקבה לצלקת, משהו ממשיך לפעום בשקט. לא כהכרזה על ניצחון, אלא כהד מתמשך של מה שהזמן והמרחק לא הצליחו למחוק.

טראומה היא גיהינום עלי אדמות. טראומה שנפתרה היא מתת האלים – מסע הרואי השייך לכל אחד.
פטר לוין ואן פרדריק, להעיר את הנמר.