רודפות

הכול מתחיל בהתגלות של רוח רפאים.
(ז׳אק דרידה)

היות רדופים מושכת אותנו, לעיתים בעל כורחנו ותמיד באורח כמעט קסום, אל תוך המבנה הרגשי של מציאות שאנו חווים לא כידע קר, אלא כהכרה שיכולה לשנות אותנו.
(אייברי גורדון)

השתיקה שלך לא תגן עליך […] אילו מילים עדיין חסרות לך?
(אודרי לורד)

בשנה האחרונה התכנסנו, תשעה אמנים ואמניות ושתי אוצרות, לקהילה ארעית של לימוד משותף על ועם רוחות רפאים. דרך קריאה בתיאוריה, מפגשים וירטואליים בסטודיו של חברי הקבוצה, משחקים, טקסים ושיחות על חוויות חיים, אספנו כלים והרכבנו לנו שפה לדיבור עם רוחות. אנחנו רודפות בלשון אקטיבית, לא רדופות, כי בחרנו לנסות לשהות במחיצתן ולא לגרש אותן מיד, הסכמנו להאזין להן מתוך טראומות אישיות וקולקטיביות ומתוך מה שניסינו אבל לא הצלחנו לשכוח, להדחיק או לשתוק על אודותיו. הן הופיעו מזיכרון ילדות, מסיפור משפחתי, כמטפורה, כסימפטום גופני טורדני, בחלומות הלילה. הן בורחות ממיתוסים לאומיים, מהעבר ומהעתיד, לוחשות שירים באוזן, מנחות את הדרך, לא מניחות את הדעת, מתות, חיות לצידנו. לפעמים הן לא נענו לקריאותינו, וכך נותרנו לבדנו עם שאלת האתיקה של הזמנתן לתערוכה והתשוקה הבלתי ניתנת לפתרון לתיקון המושלם. עם התקדמות המפגשים השבועיים, הרוחות שזימַנו החלו מתגלמות בחומר שהתעצב בדמותן ופתח את פיו בשפתן של האמניות.
התערוכה מצטרפת להיסטוריה בין-לאומית קצרה של תערוכות שנעשו בהשראת המפנה הספקטרלי שהחל עם ספרו של ז׳אק דרידה רוחות הרפאים של מרקס (1993). בספר זה טבע דרידה את המונח הונטולוגיה (Hauntology) כמשחק מילים שמתייחס לאונטולוגיה: במקום לשאול "מה יש", דרידה הציע שההווה רדוף תמיד על ידי מה שהודחק או הובטח בעבר ולא התממש בעתיד. השאלה "מה רודף אותך?" יחד עם השאלה הבלתי נפרדת ממנה "מה רודף אותנו?" מיקמו אותנו במרחב הגיאופוליטי הזה. הרגשנו בגופנו, כפי שאמר המלט, איך ״הזמן יצא מצירו״, ודרך קריאה בהוגות והוגים שכתבו את רוחות העבר הלא פתור שלנו ביקשנו לטוות בדרך אחרת את העבר-הווה-עתיד שלנו פה ולהרחיב את מנעד הפעולה וההתנגדות שלנו. הטקסטים מוצעים כרשימת קריאה עבור המבקרות בתערוכה.
דרכי הפעולה והמחשבה שלנו בתערוכה נוצרו באופן אורגני מהמפגשים והן אינן מכוונות ללכוד כל רוח, לקרוא לה בשם או לנתח אותה ואת התגלמותה באמנות, אלא להיפתח לרדיפת הרוחות אחר המבנים הרגשיים והמחשבתיים שלנו. שלכם. קצות התערוכה יישארו פרומים כדי לאפשר למתים, לרוחות ולמה שטרם נוסח להמשיך לרדוף אותנו.

את התערוכה פותח המערך הפיסולי קריפטה #9 המורכב ממבנה לוח סיבית שהאמנית מאיה דונייק הרכיבה על פתח מזרקת המים. במבנה שזורים תשעה פסלי חמר לבן המכילים אדמה שאספה מתשעה בתי קברות ושיני זהב.
במרכז המיצב עד שהמוות יפריד בינינו של לילא עבד אלרזאק מוצבת מדפסת תרמית הפולטת לסירוגין: "מוות ליהודים" / "מוות לערבים" בזרם בלתי פוסק. קול שעבר עיוות רובוטי מלווה את המדפסת וחוזר שוב ושוב: ״תחזרי למקום שממנו באת״. באמצעות תרגום שיח השנאה ללולאה מכנית מתמדת היצירה חושפת את מכונת הבירוקרטיה של הדה-הומניזציה.
מיכאלה ויינפלד פליישמן מעמידה במרכז החלל אבן ליטוגרפיה שמקורה בבוואריה, שעליה צרבה תצלום מעובד של אדולף אייכמן, המצולם מגבו בעודו מתקלח, ובצידה הנגדי של האבן צרבה את משפט הפתיחה מהקומדיה האלוהית של דנטה.
בעבודה בסמה עאישה קאדרי מציירת בצבעי שמן את סבתא רבתא שלה שרה בין השדות לרגלי הרי הגליל, לאזניהם של שיירת נוודים ממעלי ההר שעוצרת לשמוע את קולה. היא והם מופיעים כדמויות היברידיות של אדם-גולגולת-חיה.
מלאק מנסור מציבה את נמתחתי מתוכך, עור מנודה ורווי, שקוע באוויר ורוד-מתוק ומתנפח כמו בועה צפה: פסל של אייל עשוי נייר כסף ושעווה, נבקע ונפרש באמצע, לצד אובייקט קיר עשוי שכבות של רישומים המדמים שורש.
במיצב אניח לציפורים לנקר את לבי עומר פרי משלבת בין תשתית פיסולית המורכבת משאריות ריהוט עץ לפעולת רישום על נייר אורז.
במיצג לו סוף האמנית והכוריאוגרפית גל לוינסון ורקדנית נוספת מסתובבות בקצב אחיד על דיסקית פלסטיק קטנה בלולאה מתמשכת, וסביב החלל נפרשת שורה של סנפשוטים שלוכדים את הגוף בשבריר השנייה לפני שבוקעת ממנו צעקה. המיצג, שיוצג בערב פתיחת התערוכה, יותיר עקבות פיזיים במרחב.
מפרשי החלילית הם שני פסלים המדמים מפרשי רוח של האמן דין בר, העשויים עיסת נייר טואלט, חוטי כותנה, פיסות עץ וחלילית.
רגד סואעד חוזרת להלוויה צבאית שנערכה בכפר שלה דרך משחקים של לובן בציור חייל חולם על שושנים לבנות ואובייקטים פיסוליים של מצבות ניידות ועליהן גלגלי הצלה.