• אוצרת: עינת גבאי - לוי
  • תאריכים:19.11-18.12.26

Mind the Fae

משתתפים.ות:

אורן רוזנסל

יחיד.ה ברוטשילד
חלל תצוגה לתערוכות יחיד שהוקם על ידי מרכז אדמונד דה רוטשילד, במיוחד עבור חברי וחברות רשת מרכז אדמונד דה רוטשילד. מטרתו לעודד יצירה של פרויקטים חדשים או לממש הפקת עבודות קיימות בליווי אוצרותי ובתהליכי חשיבה ופיתוח משותפים.

סדרת תערוכות העוסקות בהד/רזוננס
שלוש תערוכות יחיד.ה במרכז אדמונד דה רוטשילד, קומה 1-
מאי-דצמבר 2026
משתתפים.ות: אלמה בן דוד וליאור הראל, אמיר כהן, אורן רוזנסל
אוצרות: טלי רומם, גבי גליק, עינת גבאי לוי

[3/3]
אורן רוזנסל | Mind the Fae
אוצרת: עינת גבאי לוי

 

בּוֹר אֶת פִּיו אֵינוֹ פּוֹעֵר; הֵיכָן הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת? / אִם תִּרְכְּנוּ אֶל הַבְּאֵר תִּרְאוּ: חָצָץ וְלֹא יוֹתֵר, לְצַד עֲלֵי אֲזוֹבִיּוֹת. / הַבַּיְתָה שׁוּבוּ חִישׁ מַהֵר וְהִשָּׁמְרוּ מִן הַפִּיּוֹת.[1]

 

פריים אחד ובו עריסת תינוק בחדר. בעריסה שני תינוקות: אחד ישן ואחד חסר. חדר צופן סוד, מחזיק באפשרות הנאיבית והחמורה ביותר. שתי שלוחות של קריאה בו-זמנית מתקיימות זו לצד זו, עד שנשכח מהו המקור ומהו ההד. מבט אחד בפנס הרחוב מעיר את חלום הבלהות ומקיץ את יער הפיות – והם אותו עולם, והרחוב אותו רחוב, והחלון פונה לחדר וליער באחת.

מתוך החלל החסר שבעריסה, משחזרת אורן רוזנסל את מיתוס ה"צ'יינג'לינג" changeling) / תינוק מוחלף( המוכר מהפולקלור האירי, ומחלצת אותו כפתח לתמורות במחוזות הפנטזיה. מספרים כי פיות – בני "העם הטוב" – החומדות את ילדי האנוש, נוהגות לבקר בלילות בבתים, ולהחליף בין העוללים. הן מותירות סימן חלופי במרחב הארצי: כפיל בדוי או הד מכושף. האגדה מספרת על אימהות שהיו מחפשות אחר סימנים חבויים ומנסות להשיב את הסדר על כנו. זהו הרגע שבו המבט נסדק והקרוב ביותר הופך לזר.

התערוכה נשענת על פועלו המחקרי והספרותי של המשורר והמחבר האירי ויליאם ב. ייטס (Yeats). בשלהי המאה ה-19, כחלק מתנועת התחייה הקלטית, יצא ייטס אל המחוזות הכפריים של מערב אירלנד כדי לתעד את פולקלור פשוטי העם. באנתולוגיות המכוננות שערך, הוא ניסח תפיסה אנתרופולוגית ייחודית והחזיר לפיות את אופיין האפל. מחקרו מדגיש כי הפיות הן ישויות אמביוולנטיות המייצגות כוח חי, רוטט ומסוכן המצוי באינטראקציה מתמדת עם נפש האדם וניזון מחסרונותיה ומתשוקותיה. הדמדומים, לפי ייטס, הם העת בה קרום המציאות דק מספיק כדי לאפשר להן לפלוש אל מרחב בני התמותה.

רוזנסל מבחינה בפוטנציאל החזותי של מרחב דמדומים זה. היא פורשׂת מערך בו הפריים הבודד משתכפל ונהפך לאנימציה דוממת, המהבהבת בין דו- לתלת-ממד. התכנים החמורים מקבלים צורה במדיום של ציור עלילתי, השואב השראה מספרי ילדים ואמנות פולקלור. מלאכת היד נרשמת על אובייקטים ביתיים הטעונים בזמן עבר: חלון רפפה ישן ורגלי עץ המהדהדים שפה חומרית ממקום אחר. אלה נפגשים עם הקרנה מונטאג'ית של סרטוני ארכיון "יתומים", הדנים את הצופה להיות הבעלים של אותו תינוק אבוד.

בחדר מיתי רווי בעיטורים בקני מידה משתנים, הבית הופך ליער וזבובים הופכים פיות. המציאות מאמצת מספר תרחישים בו-זמנית. הפרולוג הוא האפילוג; הנרטיב נפרם ותפיסת הזמן מתערערת. אין ההפרדות תקפות בחלל, כפי שאין הפיות נחלקות לרעות או טובות. הן שילוב של אופל ויופי הרוחשים תחת רגלינו. הנצח שלהן מתקנא בסופיות המקום בו אנו חיים, כל שנותר לנו הוא להיות נגועים בכמיהתן.

בעבר, האמונה בפיות לא הייתה עניין של בערות או אשליה ריקה. היא היוותה מנגנון פסיכולוגי-חברתי עמוק, מטפורה קיומית נואשת, שנועדה לתת שם לנסיבות האפלות של הקיום. התערוכה מציעה להמיר את הספק שחי לצידנו לכדי נרטיב שני, כפיל שמקורו באפשרות להתגלם במקביל. בכוחו של יציר זה, שנולד מתוך הפחדים הכמוסים, לחלץ חמלה מתוך תמונת המראה הבזויה של עצמנו. במרחב הדואלי הזה אין עדיפות למקור על פני הכפיל, שאינו אלא הוא עצמו – הד ותו לא – מצפון שני, המתריע בכמה היטלים: “Mind the fae”.

 

[1] סמיואל פרגוסון, "באר הפיות של לַאגְנָָנֵיי", מתוך: ויליאם בטלר ייטס (עורך), הפיות של אירלנד (תרגום: יותם בנשלום), הוצאת כרמל, 2025, עמ' 48.