SPRING WATER

עולם שלם שוצף וגועש תחתינו, עולם שבו החיים מתערבבים עם המוות, כור היתוך מבעבע המטשטש כל סממן של מעמד חברתי. כבר למעלה מ-150 שנים שהוא מעצב את החברה המערבית, משקף את הפוליטיקה שלה ושומר עליה, כביכול, מתפקדת, סדורה ונקייה. הביוב מקיים בתוכו העתק מטריד של העיר מעל פני הקרקע, מתחקה אחר תנועתה ומזרים בתוכו סוג של מעי ענק הטומן בחובו, בין השאר, את תכולת המעי שלנו. התערוכה SPRING WATER מבקשת להצביע על הסכנה המתקרבת שמערכת העיכול התת-קרקעית הזו תעלה על גדותיה ותשטוף אותנו, ללא הבדלי דת, מעמד כלכלי או השקפת עולם, ברפש וטינופת. כבר בשנת 1867, קרל מרקס צפה את האפשרות של קרע מטבולי שיווצר בגלל ניצול מוגזם של משאבים אורגניים ויוביל להפרעה בחילוף החומרים שבין האדם לטבע. לטענתו, פגיעה בתהליך חיוני זה תוביל בהכרח להידרדרות בתנאי החיים האנושיים עד כדי איום על עצם היתכנותם, או, במילים אחרות, משבר האקלים. אכן, אסונות טבע שכבר פוקדים אותנו וילכו ויתרבו כמו סופות, הצפות, רעידות אדמה ובולענים עלולים לגרום בין השאר לפיצוץ של הביוב – המשיב את הזוהמה אל האדמה – ולשיבוש עמוק של ״הסדר הטוב״. תרבות ההגיינה, שמכתיבה היבטים כה רבים של חיי היומיום וקושרת באופן הדוק בין ה-נקי לבין ה-ראוי, תיאלץ להשתנות לבלי הכר.

עד היום, תפקודו או אי תפקודו של הביוב באזור מגורים כלשהו מצביע על מדיניות פוליטית מסוימת ומסמן פערים גיאו-כלכליים. הראשונה במערב שהתהדרה במערכת ביוב המדחיקה את השפכים אל המחשכים שמתחת לקרקע, היא העיר המודרנית לונדון. במשך שנים רבות הסתפקו תושבי העיר בהזרמה של צרכים ופסולת אל נהר התמזה, עד שבצורת קשה תקפה אותם בשנת 1858, יבשה את הנהר והובילה לסרחון גדול (The Great Stink). יושבי הפרלמנט יכלו להתעלם במשך זמן רב מהתופעה, כל עוד המשיכו להתנשא ברחבי העיר בכרכרות אטומות. רק כשהצחנה תקפה את ווסטמינסטר עצמו ופוליטקאים נפלו כמו זבובים בזה אחר זה, התקבלה ההחלטה להקים בעבור העם תשתית מסודרת שתשמור את הריחות העזים רחוק מהעין, רחוק מהאף. בתחילת דרכו, אותו נהר חדש ובלתי-נראה הוביל את דיירי העיר, שכבר התרגלו לחיות לצד צואה, לתהות ולדמיין אילו צורות חיים מתגבשות להן באפלת התהום. סיפורי אימים על תמנונים, עכברושים, צבים ונשים; שלל אגדות אורבניות על מוטציות ויצורי כלאיים התפתחו להן כך, כשהמפורסמת מביניהן היא זו על תניני הביוב, שלא רק שרצו והשתכשכו בביבי ניו-יורק אלא גם יצאו מהם מדי פעם כדי להזין את עצמם בארוחה דשנה של בשר אדם.

הפתח של הביוב, בין אם בצורתו העגולה (Manhole) או המסורגת, מסתמן כאן כסוג של פורטל, שער מעבר לעולם אחר, אוטופי או דיסטופי, אבל בכל מקרה יצרי, מלוכלך ואנארכיסטי. החלטנו, בשיתוף פעולה יוצא דופן עם חברת מי אביבים, להזמין דווקא למרכז אדמונד דה רוטשילד חבורה של אמנים ואמניות צעירים לפתוח את הצוהר אל עבר היקום הבזוי והמסואב של הביוב. אכן, מטרתה של ״העשייה האמנותית היא להציף שפכים, לקיים את מה שלא מדברים עליו״^[1], במילותיה של גליה יהב, שאצרה את התערוכה גאולה מן הביבים בשנת 2010. עשור מאוחר יותר, אולי כאן, ב-SPRING WATER, ההתפלשות ביסוד המוקצה והמלוכלך יכולה להביא איתה סוג של היטהרות כמו בעבור הרוחצים בנהר הגנגס? אולי תתגלה פה הזדמנות חדשה ללמוד על מעגל ההזנה והמחזוריות של ההתפּלה ממי שופכין למי קולחין, המחברים בין מה שנכנס לגוף ומה שיוצא ממנו? ואולי הביוב יכול להתברר לא רק כמערכת תשתית מסועפת אלא גם כמצב קיומי, פוליטי או רגשי, של חיים שפלים הזורמים במסלול מוכתב מראש? הנוכחות של השאלות האלה בחלל התערוכה והאופן שבו הן מתגלמות ביצירות השונות מזמין אותנו להתבונן ב״איפה שהכל נפגש ומתעמת. במקום החיוור הזה יש אמנם מחשכים, אבל אין סודות. לכל דבר יש את צורתו האמיתית, או לפחות את צורתו הסופית. ערימת הזבל היא כזו מאחר שהיא לא משקרת. התמימות שוכנת כאן״.^[2]

^[1] גליה יהב, ״נווה הביבים של גליה יהב״, אלי ערמון אזולאי, הארץ, 25.3.2010

^[2] Victor Hugo, "Les Misérables" , livre VIII "Contre-coup", chapitre 2 "Le grand égout", l'édition originale, 1862, p. 419/התרגום שלי, נ.א