אנדי, מת'יו ורותי

אנדי, מת׳יו ורותי — תערוכת מחווה לארכיון הווידאו של המרכז לאמנות עכשווית

לא ניתן להפריד בין הסיפור של המרכז לאמנות עכשווית לבין זה של ארכיון הווידאו שלו. הארכיון החל להתגבש בסוף שנות התשעים, כשהמרכז עוד פעל מתוך חדר קטן בסינמטק תל אביב. באותן שנים ציוד לעריכת וידאו היה יקר ולא נגיש, והארכיון שימש אמניות ואמנים לא רק לצפייה בעבודות ולשמירתן, אלא גם לעריכתן ויצירתן. לאורך השנים הצטברו בו אלפי עבודות ממקורות שונים — מקרנות התמיכה של המרכז, מתוכניות ההקרנה ״זמן מקומי״, מביאנלת הווידאו VideoZone ומפעילותו השוטפת של המרכז שהקים ואצר סרג'יו אדלשטיין. כך התהווה הארכיון לא על פי נרטיב סדור אחד, אלא מתוך רצף של בחירות, מפגשים, יוזמות ונסיבות, והוא נושא בתוכו גם את ההיסטוריה של המדיום וגם את זו של המרכז עצמו.

לתערוכה זו הוזמנה קבוצה של אמניות ואמנים צעירים הפועלים במגוון סוגי מדיה לשהות בארכיון, לצפות בעבודותיו ולפגוש את האנשים והסיפורים הקשורים בהתהוותו. הם לא התבקשו לייצג את הארכיון או לסכם אותו, אלא להציע לו קריאה עכשווית: להתעכב על דימוי, חומר או זיכרון; להקשיב למה שנשמר בו ולמה שנעדר ממנו; ולבחון כיצד גוף היסטורי ממשיך לפעול, להשתנות ולקבל משמעות בהווה. הטקסטים הבאים נכתבו בידי האמנים ומתארים, כל אחד בדרכו, את המפגש עם הארכיון ואת תהליך העבודה שנולד מתוכו.

דפנה אמירה — The CCA Video Archive

במהלך הצפייה בעבודות הווידאו בעליית הגג, שבה שוכן הארכיון, מצאתי את עצמי מתעניינת באופי החלל שבו ישבתי, בפעולת הצפייה ובסטינג, יותר מאשר בעבודה זו או אחרת. היו עבודות שמצאו חן בעיניי, אך ניסיתי להבין כיצד לגשת אליהן כמכלול. באחד המפגשים הקבוצתיים פגשנו את סרג׳יו אדלשטיין, שסיפר על תולדות הארכיון, על אהבתו לווידאו ארט ועל רצונו לבסס אותו בשדה האמנות המקומי. הופתעתי לגלות שהמרכז לאמנות עכשווית, שבו ישבתי באותו רגע, החל בחדר קטן וארעי בסינמטק תל אביב. קבוצה של אמניות ואמני וידאו התכנסה כדי להקים את הארכיון, מבלי לדעת לאן המהלך הזה עתיד להתגלגל.

ציוד לעריכת וידאו היה אז יקר ולא נגיש. הארכיון לא נועד רק לאסוף ולשמר עבודות, אלא גם לאפשר את יצירתן ולשמש חדר עריכה. רותי סלע, שהייתה אחראית על הארכיון, הוכשרה לעבוד בתוכנת העריכה החדשה וסייעה לאמנים ולאמניות לערוך במקום את עבודותיהם.

הסיפור על התהוות המרכז הצית את מה שחיפשתי — השלם העולה על סך חלקיו. התחלתי לדמיין את החדר ההוא ולחפש תיעוד שלו, אפילו אגבי, אך לא מצאתי. שרידי המקום נותרו מפוזרים בזיכרונותיהם של מי שעבדו וביקרו בו.

צלצלתי לסרג׳יו וביקשתי שיתאר אותו: איך נראה החדר? מה היה בתוכו? כיסא או שניים? איזו רצפה? אילו קירות? מחשב? מדף? קלטות? לחלק מהשאלות הייתה תשובה ודאית ולאחרות תשובה עמומה. סרג׳יו הפנה אותי לאנשים נוספים שפקדו את הארכיון, ומהם המשכתי מאדם לאדם. השאלות חזרו על עצמן, אך התשובות לא בהכרח. היו שזכרו רצפה מסוג אחד, ואחרים זכרו רצפה אחרת.

בתחילה ניסיתי לקיים את הראיונות בניטרליות יחסית, ולשאוב ככל האפשר מן הזיכרון הפרטי בלי לחשוף פרטים מוכמנים ששמעתי מאחרים. בהמשך התחלתי לעמת בין העדויות. מתוך התיאורים חזרה תמונה כללית: קירות שפריץ בגוון שמנת; רצפת אריחים בז׳, או אולי שטיח; שני שולחנות פורמייקה אפורים; שני כיסאות משרדיים; שני ארונות מתכת בצבע בז׳; שני מחשבים ומדף קלטות. חדר קטן, שגודלו הוערך בשניים על שניים וחצי מטרים — ארעי, צפוף ופונקציונלי.

הצילום אינו שחזור היסטורי במובן הקלאסי. אף שההיסטוריה נוכחת בו, לב העבודה מצוי דווקא במה שלא תועד ובאפשרות לשהות במרחב מדומיין שאבד. כל אחת ואחד מן המרואיינים התבוננו במקום אחרת, זכרו את מה שהיה משמעותי עבורם ושכחו פרטים אחרים. העדויות המצטברות יצרו תמונת מקום שברירית, שלמה ומפורקת בו בזמן. בנקודות שבהן הזיכרונות לא חפפו, נתתי לארכיון המדומיין שלי להכריע.

את סט הצילום בניתי בקומת המשרדים העליונה של המרכז, בסמוך לארכיון הווידאו הנוכחי. הארכיון מן העבר התמזג בהווה שלו ונטמע במאפייניו האדריכליים של המבנה, עד שנוצר מרחב כלאיים.

אדיר כהן

זה כמה חודשים שאני אוסף קרשים. אני צועד, משוטט, מחליף דרכים מוכרות ומגלה סמטאות; מחטט בפחים, נכנס לאתרי בנייה, לנגריות ולבתים ישנים, ואוסף את הקרשים בדרכי אל הסטודיו. אלה קורות עץ בגדלים שונים, רובן ישנות, פצועות, ממוסמרות, חתוכות ואבודות — כאלה שלא מצאו את ייעודן. חלקן נושאות שאריות של צבע, בטון, חול, גבס ואבק, וריח ישן וחזק.

המערכת קבועה: בכל פעם הפעולה מתבצעת על קרש אחד, במברשת אחת. כל קורה נצבעת בצבעי שמן המדוללים בשמן פשתן, ומציגה מעבר מכחול לחום. הכחול עשוי להיות בהיר או כהה, כבד או חלש, זרחני או עתיק; החום פורש מנעד של גוונים חמים, קרים ופושרים.

מידותיו של כל קרש מגדירות ציור נוף אורכי. על כל אחד מהם מצוירים שמים, ים, חול, אדמה וקרקע, והוא מזמן אופק, תצפית, עומק שדה ואשליה אופטית. היסודות — אוויר, אדמה, מים ואש — מקבלים משקל שווה. אלה דגימות של נוף, פיסות תמונה ומקטעים של רקע.

עם השלמת הציור הקרש מושען על הקיר כאדם עייף. בהצטברותם נוצר ציור נוף משובש. העין משלימה את החסר ורואה את התמונה הרחבה גם בהיעדרו של דימוי שלם. היא נעה בין קורה לקורה, כמו יד המנגנת בפסנתר וקוראת את התווים מן החזק אל החלש.

הפעולה צמחה מתוך צפייה בעבודות מארכיון הווידאו של המרכז, ובייחוד באלה המעלות דימויים של טמפרטורה, מזג אוויר, חומריות משתנה ועונות השנה, וכן פעולות של צביעה ופעולות במרחב. נקודת מוצא מרכזית הייתה עבודתה של סמדר דרייפוס, מצילים (2005). בדיעבד חשבתי שכפי שהמציל צופה במתרחצים, כך גם אני צופה בעבודות הווידאו. הוא מרכיב את תמונת הנוף שלו, ואני את שלי — כמו מתוך חוברת הוראות הפעלה.

בעבודתה של דרייפוס מופרד פס הקול מן הנוף החזותי. בערוץ אחד אפשר לקרוא ולשמוע את קריאות המציל; באחר מופיע בדממה נוף המתרחצים במים. הוראות המציל הדהדו בסטודיו בזמן שצבעתי את הקרשים, כמו הוראות בימוי למנגנון העבודה. הן העלו את זכרו של הנוף הישראלי ושל חוף תל אביב — החום, האובך, הים הכחול, העכור והמזוהם; המוני המתרחצים בחודשי יולי ואוגוסט; קבוצות של ילדים ומשפחות לצד מתנפחים צבעוניים.

זוהי ההמוניות המאפיינת את הקיץ הישראלי: מרחב שבו השאיפה המשותפת היא לחופש ולהנאה, אך מתקיימים בו גם משטר, כוח, סכנה, חוק וסדר. בעוד המציל קורא להיזהר מחפצים חשודים, אני חושב על מיטות ים נטושות של זוג אוהבים. על היחיד שמנסה להיות שניים. על בדידות ועל זוגיות.

ליאם שמבון |  Boys Will Be Boys

הגעתם של חומרים מארגון ״בצלם״ אל ארכיון הווידאו של המרכז לאמנות עכשווית היא מקרה יוצא דופן. תיעוד שצולם בשטחים ועוסק ביחסי כוח ובאלימות ממוסדת מקוטלג לצד עבודות וידאו קאנוניות. אלא שכאן אין מדובר בפרפרזה על המציאות, אלא בדבר עצמו. הצפייה במציאות המתווכת דרך מצלמות וידאו ביתיות הייתה עבורי מטלטלת יותר מכל דבר אחר שפגשתי בארכיון.הדיסוננס בין הדחף לעסוק בדימויים האלה לבין הרתיעה מהם הכתיב את אופן הפעולה שלי. המחווה האמנותית כמו מתנקשת בעצמה, מעצם היותה מונעת בשני כיוונים מנוגדים.

מתוך קטעי הווידאו בחרתי פריימים בודדים — מטושטשים, מפוקסלים ולעיתים מכוונים אל השמש — הנושאים רוח נוסטלגית ונערית. הבחירה בהם חותרת תחת מהות הסרטונים שמהם נלקחו ומערפלת את הצמרמורת שהם מעוררים. העבודה עוסקת באופטיקה, בראייה ובגבולותיה: כמה אני מוכן או מסוגל לראות, וכיצד אני מעבד את מה שנראה.

הדימויים המפוקסלים הם תקריבים שעברו הגדלה, ולאחר מכן תורגמו לסריגה ממוחשבת, שבה כל פיקסל דיגיטלי מקבל ביטוי בחוט פיזי. מגבלת הרזולוציה של הטכניקה הופכת למחסום נוסף בדרכו של הדימוי אלינו. גם הבד עצמו, הסופג את האור, מחליש את יכולתו של הדימוי לסנוור.

הכאב שמתורגם פה לנראות של רוח נעורים, מאזכר גם את תולדות אמנות ישראלית: העבודה חייל! חייל! (1981) של משה גרשוני, שמלחימה בין אווירה מיליטנטית לדחף מיני חסר רסן. ברובד נוסף, מתחת לפני השטח, נמצאת האמנית יהודית לוין, שרבות מעבודותיה נשענות על זכרונות שלה מאירועים במחסומים מתחילת שנות ה-2000, כשהצטרפה לארגון ״מחסום ווטש״. אצל לוין, ההצפה של הדימוי באור מותירה את הראייה עיוורת חלקית, ומאלצת את הצופה להתמודד עם המיסוך שבין העין למופע האלימות.

תמר פרי | Hereness

לארכיון הווידאו של המרכז לאמנות עכשווית אין נרטיב אחד. העבודות שבו הגיעו אליו מתוך השתלשלות של אירועים, בחירות ונסיבות: לעיתים כאסופות מכוונות ולעיתים כמעט במקרה. עם השנים הן קוטלגו יחד, גם כאשר מידע על מקורן ועל ההקשר שבו נאספו נותר חסר. מתוך השיחות על הארכיון, על התגלגלותו ועל הפערים המצויים בו, גם דמותו החלה להיעשות מופשטת.

העבודה פונה אל מקבץ מתוך הארכיון שנבחר במשותף על ידי קבוצת האמנים המשתתפת בתערוכה. צפינו בעבודות יחד, וכעת אני מתייחסת אליהן כאל נגזרת המייצגת את השלם — מעין תת־מודע משותף של הקבוצה, הנושא משהו מרוחו של הארכיון כולו.

אני מבקשת להתנתק מן הדימויים ולשהות בסאונד שהם מייצרים. העבודות משודרות בחדר הבקרה של המרכז, הסגור לקהל. בזמן הקרנתן אני מאזינה לקירות החדר ומקליטה אותם באמצעות פיקאפים — מיקרופוני מגע הקולטים את התנודות העוברות בחומר. המחשב מנגן את העבודות אל תוך החדר, והקירות מאזינים להן. הצליל שהם סופגים ומחזירים מועבר אל חללי התצוגה.

אני מתייחסת לארכיון כאל גוף ומבקשת לאתר את פעימות ליבו, כפי שסטטוסקופ מאזין לגוף חי. רצף העבודות והצטברות הצלילים יוצרים שכבה חדשה: מעין אקוויפר של הארכיון, העובר עיבוד דרך המבנה שמכיל אותו. אף שהארכיון אינו נצפה בבהירות, הוא ממשיך להתקיים כחלק מן האדריכלות של המקום.

הצליל נשמע בשני חללים ובשני מפלסים שונים. במפלס הכניסה הוא מופיע כרחש תת־קרקעי; במפלס העליון הוא מצטבר לעודפות של מידע שמתחילה לאבד את צורתה. הארכיון אינו מוצג כספרייה של דימויים, אלא כחומר חי — גוף נסתר המשדר את נוכחותו דרך הקירות.

לילא עבד אלרזאק | Nothing to Declare

המיצב מורכב ממספר מסכים המפוזרים ברחבי התערוכה, בהם מוקרנים סרטונים שבהם אני מופיעה לבושה בחליפת זנטאי ירוקה. באמצעות שימוש בטכניקת כרומה קי (מסך ירוק), הגוף מופיע בזרותו במרחב ולעיתים נמחק ומוחלף, ומתפרק, הופך רקע לדימויים, טקסטורות והתערבויות דיגיטליות ומשנה שוב ושוב צורה ובעיקר מקום. הדמות כביכול נוכחת על גבי המסכים, אך בה בעת חומקת מזיהוי יציב וברור.

העבודה נוצרה כמחווה ל-Green Room ‏(2015) של גילי אבישר, ובעיקר לרוח המשחקית, הניסיונית והאבסורדית שאבישר מקיים בסטודיו שלו. אני מאמצת את הרוח החופשית של העבודה, אך יוצאת מגבולות הסטודיו, בעודי לובשת את החליפה הירוקה ומסתובבת בעולם, בים, בפארק, ובמרחבים ציבוריים שונים.

הגוף המוסתר יוצר מתח בין נראות לבין האפשרות לזהות אותו ולמקם אותו. בתוך שדה אמנותי שבו אמנים — ובייחוד כאלה הפועלים מתוך הקשרים תרבותיים או פוליטיים מסוימים — נדרשים לא פעם להעמיד גם את זהותם כחלק מן העבודה, החליפה הירוקה מאפשרת, לפחות לרגע, להשהות את סימני הזיהוי האלה. הכרומה קי אינה משמשת כאן רק כאפקט חזותי, אלא גם כאמצעי לשאול מה קורה כשהגוף מסרב להיות מזוהה, מפוענח או לייצג דבר־מה שמעבר לעצמו.

אוצרות: הילה כהן־שניידרמן ותמר מרגלית

עוזרת מחקר: קורל דביר

התערוכה מוצגת בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד