גלגול עקבות

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל־אביב 2026 יוצאת בפעם הראשונה מגבולות מוז"א ונכנסת אל לב העיר תל־אביב-יפו. זהו שיתוף פעולה ייחודי בין הביאנלה השלישית, שכותרתה שאובה משירו של הֵסְיוֹדוֹס "מעשים וימים", לבין מרכז אדמונד דה רוטשילד.

ברוח שירו של הֵסְיוֹדוֹס, שבו הקהילה והשותפות בין בני אדם תופסות מקום מרכזי, ביקשנו לפעול מתוך מארג קהילתי קיים: שבעה יוצרים ויוצרות, כולם חברי רשת מרכז אדמונד דה רוטשילד, שהביאו איתם לתערוכה לא רק כישרון אישי אלא גם תחושת שייכות שנבנתה עוד לפני שהעבודה על התערוכה החלה.
התערוכה "גלגול עקבות" מציגה נקודת זמן בתהליך יצירה מעגלי ומשותף, רגע שבו גבולות הבריאה וההרס מיטשטשים. פעולות של יצירה והתחדשות מתקיימות לצד פירוק ושיבוש, ויחד יוצרות מצע חי לתמורה מתמדת. תהליך העבודה אינו מבקש לחתור לשלמות או לסופיות; העבודות מתעדות את התנודה הבלתי פוסקת שבין הכוח המקים לכוח המפרק. שכבות קודמות, חומרים, טקסטורות, זיכרונות ושרידים, נמהלים במרקם הנוכחי ויוצרים נרטיב רב־שכבתי שבו בנייה והריסה מתאחדות לכדי מחווה אחת של קיום מתחדש, שבתוכו מודגש הפוטנציאל שבחסר – כוח היצירה המסתתר בתוך החורבן.
במשך כמה חודשים עברו העבודות מיד ליד. היוצר והיוצרת הפכו למתערבים, והמתערב והמתערבת היו ליוצרים. השליטה התפוגגה והבעלות האמנותית נפרמה. כך התהווה מרחב שבו היצירה האישית הפכה קולקטיבית, והקולקטיבית נטענה בפרטיות חדשה. המפגש שבין כוונה לתוצאה ובין שליטה לשחרור מציע לחוות את היופי שבמתח בין השלם ללא שלם ואת היצירה כתהליך חי ונושם.
שבע העבודות בתערוכה הן שבעה גלגולים. לכל אחת מהן ביוגרפיה משלה: נקודת מוצא, סטיות, זיכרונות, אובדן והצטברויות. מצבן בתערוכה הוא רגע של עצירה בתוך תהליך מתמשך, תהליך אין סופי.

אחד-אפס | דוד מוטהדה –> רוני בן פורת –> מיכל קרניאלי –> שלי פיחה –> רון שחר –> רותם פינקלשטיין –> נדב פיינר
בראשית היה ריק.
נקודת המוצא של הגלגול היא הקבוצה הריקה, מאבני היסוד של תורת הקבוצות. אקסיומה שמעניקה קיום לכלום ומאפשרת לבנות ממנו מערכת שלמה.
במהלך הגלגולים מתחלפות השפות, אך היחס בין הקיים להיעדר נשאר פעיל. תשומת הלב עוברת מן הקצוות אל מה שקורה במעבר: אל המקום שאינו אפס ואינו אחד, אל השינוי שבין שני מצבים.
הפעולה החומרית נשענת על תלישה, העברה והצטברות. חלקים מן הדימוי עוברים אל משטח אחר, אחרים נשארים מאחור, ופעולת ההחסרה מייצרת שאריות, שכבות, סימנים ומרקמים. התלישה נעשית מעין חבישה הפוכה. פלסטר שלוקח עמו חלק מן הפצע ומשאיר אחריו צלקת.
מתוך הקבוצה הריקה נבנה מרחב שבו היעדר וחומר מתקיימים זה לצד זה. שאריות של דימויים קודמים מצטברות, ובתוכן נולדים דימויים חדשים. הריק אינו נעלם בתוך עודפות החומר, אלא ממשיך לפעול במה שנמחק, נקטע ונחסר, ובמרווח שבין מה שהיה לבין מה שנוצר.

בית | רון שחר –> רותם פינקלשטיין –> שלי פיחה –> רוני בן פורת –> דוד מוטהדה –> נדב פיינר –> מיכל קרניאלי
חפץ מעבר.
בובת דובי תפורה מבד מזוודה הופכת לחפץ מעבר כפול. היא מחזיקה בעת ובעונה אחת את האפשרות לעזוב ואת הצורך להיקשר. במקום שבו הבית אינו בהכרח נקודה יציבה במרחב, החפץ הזה הוא עוגן נייד.
לאורך הדרך חוזרות פעולות של עמלנות, משחק והתמסרות לחומר. הבית הופך לאוסף של מחוות, חפצים והרגלים. בגלגול האחרון הוא מקבל צורה מחומרים שנאספו בבית של דור קודם – מסמכים בירוקרטיים, דפים שנשמרו, סימני כתב, לוחות ישנים, מגבות מטבח ושאריות של היומיום.
כך נבנה הבית לאורך הגלגולים. בתחילת התהליך הוא נכנס למזוודה; בסופו הוא נתפר מזיכרונות ונחמות שנאספו מבית אחר. חפץ המעבר מתרחב למרחב מעבר.

חיים מחדש | רותם פינקלשטיין –> נדב פיינר –> רון שחר –> מיכל קרניאלי –> רוני בן פורת –> דוד מוטהדה –> שלי פיחה
המרחב הביתי.
גלגול הנע בין חומר, זיכרון ושפה. הוא מתחיל באובייקט ביתי שמכסה ועוטף, עובר דרך סדרה של שינויי צורה, ומגיע אל כתב שנוצר מחדש בתנועת היד. בכל מעבר נשמרת האפשרות לקחת דבר מוכר, לפרק את צורתו, ולתת לו לשאת משמעות אחרת.
לאורך הגלגולים המעבר בין רכות לקשיחות נעשה מרכזי יותר. חומר רך מקבל צורה שמתקשרת לכובד, לזיכרון ולהנצחה. מתוך המתח הזה נוצר מפגש בין איכויות שנדמות רחוקות זו מזו – שמיכה ומצבה, בית ואובדן, רכות וקיבוע.
במעבר האחרון, האובייקט עובר מן החומר אל הכתב. הרעיון של ריכוך ממשיך אל פונט המזוהה עם מודעות אבל.¹ הקווים הסדורים והנוקשים שלו מקבלים תנועה קליגרפית, ידנית וגמישה יותר. דרך פעולת הכתיבה משתנה גם המטען של האותיות – מן המוות אל אפשרות של חיים, מן הקבוע אל המתהווה.
¹ פונט המקור בעבודה: "חיים" מבית פונטימונים

לא רציתי להדאיג | שלי פיחה –> דוד מוטהדה –> רותם פינקלשטיין –> נדב פיינר –> מיכל קרניאלי –> רוני בן פורת –> רון שחר
בין מבט פנימה לבין ציווי של יציאה.
הגלגול מתחיל בציווי "לֶך־לְךָ" על גבי מראה: מפגש בין השתקפות לתנועה, בין מבט פנימה ליציאה החוצה. פני השטח משתנים לאורך הדרך, נושאים סימנים, חריטות, שכבות. ההשתקפות הולכת ומיטשטשת, והדימוי מפסיק להישיר מבט אל הצופה.
היציאה מן המראה הופכת ליציאה אל המדבר. בגלגול האחרון הופך האובייקט למרחב מעבר, שמתאפיין באי־ודאות והתרחקות מן המוכר. חשיפות כפולות צוברות עקבות של גלגולים קודמים, עד שנוצר דימוי שקשה לפענח עד הסוף. חוסר הבהירות אינו תקלה אלא חלק מן העבודה, שמזמין את המבט להתעכב.
ההשתקפות מטילה ספק: הדימוי נדמה לרגע מוכר ונוסטלגי, וברגע הבא – זר. המבט נע הלוך ושוב בין זיהוי לאנונימיות. ה"לֶך־לְךָ" של נקודת המוצא מגיע בסופו אל מבט שאינו יודע בדיוק היכן הוא נמצא. אולי זו צורתה האחרת של השקפה עצמית – לצאת רחוק דיו עד שהמוכר מאבד לרגע את צורתו, ומתוך הזרות ניתן לשוב ולהביט בו מחדש.

חיזוי הים התיכון | רוני בן פורת –> שלי פיחה –> נדב פיינר –> רון שחר –> רותם פינקלשטיין –> מיכל קרניאלי –> דוד מוטהדה
דיוקן עצמי.
בכל גלגול מושג העצמי מתרחב. הדיוקן סופג את הידיים שפעלו בו, את החומרים שהשתנו ואת העקבות שהצטברו לאורך הדרך. במעבר האחרון משתנה גם קנה המידה, מן היחיד אל הקולקטיבי, מן הפרט אל המערכת.
הים נעשה מרחב לבחינת המעבר הזה. הוא נמדד באמצעות הגוף, המצלמה ושפת הקוד, בניסיון לתרגם תנועה בלתי צפויה לנתונים, למודל ולחיזוי. לצד הים שהתרחש בפועל נוצר ים נוסף — ים שטרם התרחש. העבודה מתמקדת בפער ביניהם, במקום שבו התחזית נכשלת. דווקא השגיאה הופכת לחומר שהוא עדות לגבול שבין הרצון לדעת לבין מה שאינו ניתן לחיזוי.
שרטוטים, חישובים וכלי מדידה מצטברים על גבי קרשים מאתרי בנייה ופיגומים. התשתית הארעית מעניקה למחקר גוף ונוכחות בחלל. מתוך הדיוקן העצמי מתפתח דיוקן חברתי של אי־ודאות — ניסיון לייצר סדר בתוך מערכת משתנה, באמצעות מדידה, נתונים, חומר וכתיבה אישית.

ואולי לא היו דברים מעולם | מיכל קרניאלי –> רון שחר –> דוד מוטהדה –> רותם פינקלשטיין –> נדב פיינר –> שלי פיחה –> רוני בן פורת
רצף של זיכרונות וסימנים.
כבר בנקודת המוצא מתקיים מתח בין מה שניתן לאחוז בו לבין מה שחומק – בין הדף לזיכרון שהוא נושא, בין צורה שנשמרת לתוכן המשתנה בכל דפדוף מחדש.
לאורך הגלגולים מתרחק האובייקט מצורתו הראשונית. הדימויים נפרדים ממנו, נעשים לסילואטות, לשאריות של חומר.
במצבו האחרון מתפצל הגלגול לחמש עבודות. הן נושאות עקבות של כיתוב וסימני מים, ומצויות על סף היעלמות: "ואולי לא היו הדברים מעולם". המילים מופיעות כחותם שאינו מבקש להתייצב במלואו – הן נוכחות ונמחקות בו־זמנית, כזיכרון שהמים הותירו בו סימן.

מעברים | נדב פיינר –> מיכל קרניאלי –> רוני בן פורת –> דוד מוטהדה –> שלי פיחה –> רון שחר –> רותם פינקלשטיין
שיבוש מציאות.
לאורך הגלגולים משתנים המצבים החומריים בקיצוניות. דימוי שטוח מקבל נפח, קרחון הופך לאש, אש מתפרקת לפיקסלים, ותלת־ממד ודו־ממד מחליפים תפקידים. כל מעבר מערער מחדש את היחסים בין מקור, ייצוג והעתק.
בגלגול האחרון התנועה נעה בין דימוי לחומר, בין תנועה ממשית לתנועה על גבי מסך. הצילום עובר שוב ושוב בין מדיומים: מצולם בפילם, מודפס, מצולם מחדש בווידאו ומוקרן על מסך. בכל מעבר הוא מתרחק מעט מן המקור ונושא איתו זמן נוסף. התנועה בין האנלוגי לדיגיטלי מעניקה לדימוי גוף, זמן ומשקל, והוא נשאר בתנועה מתמדת בין מקום למקום, בין אחיזה לשחרור, בין מציאות לזיכרון שלה.
בתוך הווידאו פעולת הגלילה נעשית ידנית, חזרתית ואיטית במכוון. הקלות של הגלילה הדיגיטלית פוגשת פעולה פיזית כמעט סיזיפית, הנקשרת לתנועה בין מקומות ולניסיון להתחיל בכל פעם מחדש.

בכל אחד משבעת הגלגולים נשמרת עקבה ונעלמת עקבה.
ככל שהתהליך התקדם, החזרה לאחור נעשתה משמעותית יותר. הגלגולים החלו לקרוא את ההיסטוריה של עצמם. נקודת המוצא, הטקסטים שנכתבו, הדימויים שנמחקו והרעיונות שננטשו הפכו למאגר שאפשר לשוב אליו. הזמן של היצירה נעשה פחות ליניארי: כל מעבר יכול היה לפתוח מחדש מעבר קודם.
במבנה הזה קשה להפריד בין בנייה להרס. פירוק של חפץ משמר את הרעיון שהיה בו. שינוי משמעות יכול להיות אלים יותר משבירה פיזית, ומחיקה יכולה להפוך לדרך של זיכרון.
"גלגול עקבות" מציגה שבעה מעברים בתוך התנועה הזאת. כל גלגול המוצב בחלל מחזיק את מצבו הנוכחי ואת ההיסטוריה שאינה גלויה בו במלואה. הוא גוף עכשווי וארכיון חלקי של מה שעבר דרכו.
ברגע שבו הגלגולים מוצגים לקהל הם מפסיקים להשתנות לרגע, בעוד העקבות ממשיכות לעבוד בתוכם.